אורי אהב לקרוא המון ספרים מגיל צעיר,

היה הרבה פעמים בספריית פיליפ לאון בקריית יובל,

או בבתי הקפה "ספר וספל" ו-"תמול שלשום", 

וחנויות יד שנייה סהרוריות במקומות נידחים

שהוא נהג לפקוד ולקנות שם בכמויות.


 עם השפעות רבות מספרות מד"ב ופנטזיה שאורי קרא,

סופרים כמו אסימוב, היינליין, הרברט ועוד,

אורי ניסה גם את כוחו בכתיבת סיפורי מד"ב קצרים.


אליריה 


מורדל האדלוני היה אחד הלוחמים הטובים ביותר בעולם. בגיל עשרים ושלוש הוא הביס, בראשות כוח זעיר של שלושים ושבעה חיילים, את כל הכוח החלוץ של צבא גאראנט, שמנה אלפיים איש. החיילים הגאראנטיים המעטים ששרדו, חזרו אל חלק הארי של הצבא בבהלה מוחלטת. הסיפור שהם סיפרו שכנע את המפקדים של צבא גאראנט לחזור הביתה ולעזוב את הממלכה הקטנה של קאדן בשלום. מורדל וחייליו לא סיפרו לאיש מעולם כיצד קרה נס זה, אך מורדל זכה בעקבות הקרב בתפקיד המפקד הכללי של צבא קאדן.


בגיל עשרים ושש הוא הביס בקרב יחיד את הדרקון קאסטארוק האדום, וכפה עליו שירות של אלף שנים בצבא קאדן. בפלישה של אימפריית פלדיר הוא אישית רכב על קאסטארוק לקרב, שאותו ניצח באבדות מועטות ובהפגנה מרהיבה של אסטרטגיות לא מוכרות.


המלך דונקר פרש מכיסאו והעניק אותו בטקס רב רושם למורדל. 

אבל מורדל לא היה מרוצה. הוא ראה בעיניו את עלייתה של הטכנומאגיה, השימוש בכשפים לשיפור רמת החיים הכללית, והבין- הראשון מכל השליטים ששלטו אז במגוון הממלכות של העולם, שהמלחמה הבאה לא תוכרע בחרבות אלא בכישוף. יותר ויותר מכשפים הפסיקו לחקור את סודות הקסם לבדם והחלו ליצור גילדות של עשרות קוסמים. עדיין, נרתעו הקוסמים משירות ממלכתי, אבל מורדל היה יכול לראות בבירור שמהר מאוד המכשפים יתחילו להבין את הפוטנציאל החומרי שטמון בשלטון ואת האפשרויות הבלתי נדלות למחקר שהעושר מאפשר.

מורדל הסיק במהירות את השלב הבא: מלכים שהם מכשפים.

בעולם כזה אנשים כמו מורדל יהיו חייבים להיות מכשפים, או שלעולם לא יגיעו לעמדות כוח.

מורדל ביים את מותו, שחרר את קאסטארוק משירות צבאי לשירותו הפרטי ורכב עליו אל חלק נידח של העולם, שם הקדיש שנים ללימוד כשפים.

כשהיה מכשף מומחה, יותר מומחה בכישוף מאשר בלימה, החל מורדל להשתעשע: הוא יצר שתי חרבות קסומות ושתי טבעות קסומות. עם טבעת בכל יד והחרבות בנדן, עלה על קאסטארוק והחל בכיבוש העולם.


השומר הביט סביבו בעצבנות. הוא היה מוכן להישבע שהוא שמע משהו, כמו קול של אדמה נחפרת במהירות, אך הקול היה חלש ומרוחק. בכל זאת, הוא נע לכיוון הקול, חרבו שלופה וחושיו ערניים.

הוא הופתע לגלות תעלה, בעומק מטר וחצי ורוחב חצי מטר, שהיוותה קו ארוך שהקיף, כפי שהשומר גילה לאחר שעתיים של סיור לאורכה- את כל הבסיס של החטיבה. התעלה לא הייתה שם קודם, לפני רדת הלילה, חשב.


הוא הלך להודיע למפקד הממונה עליו, אך בדרך קלטו אוזניו החדות רעש נוסף, כמו משק כנפיים ענקיות המכות באיטיות אך בחוזקה באוויר הלילה. הוא הביט אל השמיים ולזוועתו ראה צל עובר את הירח, צל בדמות דרקון.

חמש דקות מאוחר יותר המחנה של כל החטיבה, שמנתה כחמש מאות אנשים, בער בלהבות. האש הבעירה את אוהלי הבד היבש ואת העשב הגבוה שצמח באזור, ונחסמה רק בתעלה שהקיפה את המחנה. לחטיבה השמינית של צבא גאראנט היה זה מאוחר מדי. לא היו ניצולים.


בלילה שלמחרת, במחנה של החטיבה החמישית של צבא גאראנט, בין האוהלים, הופיעה פתאום דמות, לבושה כולה בשחור ושתי חרבות ארוכות בנדנים שחורים על מותניה. הדמות הסירה טבעת מאצבעה, שמה אותה בשקיק עור קטן שהיה תלוי בחגורתה והחלה בהטלת כישוף.

עשר דקות מאוחר יותר, מחצית החטיבה הייתה גוויות בלבד.

שוב החלה הדמות בכישוף חדש והגוויות, כל אחת בתורה, החלו לקום ולעמוד, בתנועות קטועות ואיטיות, עם עיניים כבויות ופנים חסרות הבעה.

שעתיים מאוחר יותר כל חיילי החטיבה היו מתים, לאחר קרב קשה ומר בין החיים לאל-מתים. החוקר שבדק את המקרה קבע שמשום סיבה ברורה קם חצי מהכוח ותקף את החצי השני. הסבר זה לא כיסה חמישים חיילים שנעלמו לחלוטין ושגופותיהם לא נמצאו.

החוקר לא יכול היה לדעת שהם הוחזקו כרזרבה מאחורי דרקון אדום במערה למרגלות הר וויר, עיניהם הכבויות ופניהם חסרות ההבעה מביטים בחלל הריק עד שיהיה בהם צורך.


בלילה שלאחר מכן, המחנה המשותף של החטיבה הראשונה, השנייה, השביעית, התשיעית והעשירית היה בכוננות שיא. למרות שחצי מהכוח שמר בערנות, לא היה לאף אחד מהשומרים סיכוי להבחין בדמות הבתי נראית שעפה מעל המחנה. הדמות נחתה מפעם לפעם, התחבאה בצללים, הטילה כישוף קצר על חייל מסוים, נעלמה שוב מעין ונסקה שוב, רק כדי לחזור על התהליך שוב, כמה פעמים.


שלוש שעות מאוחר יותר עשרה חיילים נפלו למשכב עם חום גבוה. אחרי שעה מזמן האשפוז, שמונה מהם היו מתים, כשסימני מחלה ברורים בצורת פצעים מאורכים ונוטפי מוגלה על כל הגוף.

יום וחצי לאחר מכן, המחנה היה בית קברות אחד גדול, עם מספר קטן של ניצולים ברי מזל המסתובבים חסרי אונים בין הררי הגוויות. האיש בשחור מנע באופן שיטתי מגע בין חיילים נגועים לאנשים מחוץ למחנה והצליח למנוע התפשטות של המגפה לשאר הממלכה והעולם.


ברפובליקה של קוריג התכנסה באופן פתאומי מאוד ועדה בכירה של הסנאט לענייני ביטחון, לחברי הוועדה, סוחרים מפונקים שהיו רגילים לכינוסים דו-שנתיים. בראש הוועדה עמד דארוק פורטו, האחראי על הצבא הקוריגאני. לצדו, חברי הוועדה הקבועים הבחינו, עמד אדם לא מוכר, שנראה באופן בולט כמו גאראנטי. ההתלחשויות המסוקרנות בין חברי הוועדה פסקו כשדארוק פורטו החל לדבר.

"רבותיי בנכבדים, חברי הוועדה לביטחון, התפתחות מעניינת מאוד מבחינה ביטחונית חלה בזמן האחרון, ועליכם- מתוקף תפקידכם- לקבל תדרוך מקיף כלפיה ולהחליט כיצד הרפובליקה האדירה שלנו תגיב למצב החדש. לידי עומד אחד מהסוכנים הבכירים שלנו בגאראנט והוא יתדרך אתכם בטרם נתחיל בדיון".


האיש בעל המראה הגאראנטי כופף את ראשו לאות כבוד והחל לדבר בקול נמוך ומוסיקלי.

"רבותיי, הגעתי לפני שבועיים מטורדלו, בירת גאראנט. את מה שקורה שם אפשר לתאר רק במילה אחת, פאניקה. האימה מוגבלת רק לאנשים המקורבים לשלטון, לפחות לבינתיים, עד שהשמועה תגיע לרחוב. אחרי הכול, קשה להסתיר את העובדה שתשעה מכל עשרה חיילים גאראנטיים הם עתה בין המתים".

הוא הסתיר חיוך קטן למראה ההלם שתפס את חברי הוועדה. לאחר שקריאות ההפתעה ואי האמון שככו, הוא המשיך לדבר.

"לפני חודש וחצי נשרפה חטיבה שלמה של צבא גאראנט. המקרה היה נחשב לתאונה מצערת, אם החוקרים לא היו מגלים תעלה מסביב לבסיס שבלמה את האש מהתפשטות ליערות הסמוכים. בהתחשב בכך שבסיסים גאראנטיים אינם מוקפים בתעלות כאלה, ישנה כאן תופעה מדאיגה. חשד להצתה יכול להיות סביר, אך דרך הביצוע משונה ומעוררת תהיות.

"במיוחד לאור העובדה ששלושה ימים לאחר מכן, חטיבה אחרת נמצאה מתה כולה, חוץ מפלוגה אחת שנעלמה לגמרי. ראיות נסיבתיות מצביעות על כך שלפתע, באמצע הלילה, כשחצי המחנה ישן, החצי השני עלה עליו והחל לטבוח בו, ללא סיבה ברורה".

"במשך שבועיים נוספים, מגוון רחב של אסונות פקד את צבא גאראנט בלבד. אוכלוסיה אזרחת לא נפגעה. שרפות, מגפות, רעידות אדמה ושיטפונות הורידו את צבא גאראנט המפואר והעצום לעשירית מכוחו המקורי. להערכתי, ישנם כרגע לא יותר מעשרת אלפים חיילים, שמתוכם רק אלף פרשים".

לכמה רגעים השתררה בחדר דומיה ואז ניסו כולם לדבר בבת אחת.


דארוק פורטו חיכה כמה דקות ואז קרא לשקט.

"רבותיי, עלינו להחליט מהן ההשלכות של הצבא הקוריגאני,  הנובעות מהחדשות האלו. נתחיל בסבב דעות".


סוחר זקן ושמרני, מבית דאורוס, היה הראשון לדבר.

"האסונות האלה שבאים על אויבינו הותיקים באים לטובתנו, אך שינה תמיד האפשרות, בהתחשב בגורמים הבלתי ידועים לאסונות אלה, שגם לנו יכולים לקרות אסונות דומים. אני חושב שחיוני לגלות את סיבת האסונות תחילה כדי שנוכל להגן על עצמנו טוב יותר".  


הנציג של בית קאנטאז, אדם שמן וחמדן, דיבר שני.

"האלים נתנו לנו סימן, עתה הזמן להתקיף את הממלכה המנוונת של גאראנט, לכבוש אותה ולהשתלט על סחר המשי שהיא עתה שולטת בו. אנחנו לא יכולים להפסיד נגד עשרת אלפים חיילים!"


הנציגים של הבתים דלגון, פנטארד ודארסט הביעו דעות דומות לדעה של הנציג מדאורוס, בעוד שהנציגים מהבתים הלינד, טאסקאל, וורדל, זארדוס, קאלגון ובורינט תמכו בדעה של בית קאנטאז. ברוב דעות, המועצה החליטה לגייס את צבא קוריג ולכבוש את גאראנט.

סטרדוהל, מלך גאראנט, הליט את ראשו בידיו, יועציו הביטו בייאוש כיצד האדם היחיד שהיה יכול להעניק להם תקווה נכנס באיטיות להלך הרוח חסר התקווה שפשה בארמון שימים האחרונים, לאור ההשמדה השיטתית של הצבא. הדאגה שנשקפה מעיניהם התעצמה כאשר המלך הרים את ראשו, הזדקף והביט לכל אחד מהם בעיניים. הם יכלו לראות בעיניו החלטה קרה וקשה, בלתי מתפשרת.


"צאו מעליי יועצים. צאו כולכם, ברצוני להיות לגמרי לבד עכשיו". קולו היה קר וחזק, אך יועציו יכלו לשמוע את הייאוש שבקולו. ללא אומר, הם פנו אל הדלת ויצאו בקידות קצרות אך מלאות כבוד.

סטרדוהל היה לבדו עכשיו. הוא הביט סביבו, בפאר אולם הקבלה של הארמון, בתמונות של גנים ונשים יפות המשובצות באבנים יקרות שנצצו באור השמש על המרצפות הלבנות המבהיקות של השיש, על ההרמוניה העדינה של הפסלים שבחדר. הוא שלח יד אל הפגיון הקצר שהיה בחגורתו, שלף אותו והניח את חודו על צד צווארו.


"אני לא הייתי עושה זאת אם הייתי אתה", נשמע קול מאחורי אחד הווילונות. הווילון זז ודמות בגלימה שחורה וברדס כהה, שני נדנים עם ניצבים שחורים, עם אצבעות ארוכות וחזקות שהכניסו משהו לתוך שקיק עור שחור וקטן בחגורתה, צעדה לתוך החדר.


הפגיון נפל לרצפה. סטרדוהל הביט בעיניים מזוגגות באורח הלא קרוא.

"מי אתה שמעז להיכנס ולהפריע לי בבדידותי?" שאל לבסוף.

"אתה מכיר אותי טוב מאוד, סטרדוהל, למרות שנפגשנו רק פעמים ספורות", ענה קול קר ממעמקי הברדס. "לא חשבתי שתשכח אותי כל כך מהר".

הדמות הסיטה את הברדס לאחור בעודה מדברת. 


"אתה!"


ההלם שלט בקולו של המלך. "האם באת ללוות אותי לעולם המתים?" החיוורון שהתפשט על פניו הגיע לגוון שעווה. "דע כי אני מוכן, מורדל", אמר לבסוף.

מורדל צחק. לא היה זה צחוק נעים במיוחד, אך הוא הצליח לכפוף את גבו הזקוף של סטרדוהל. מורדל הפסיק לצחוק ואמר בקול ידידותי יותר, "אני לא כל כך מת, סטרדוהל. השמועות על מותי היו די מוגזמות, כפי שכל מי שמכיר אותי היה יכול לומר לך".

"מה אתה רוצה ממני, מורדל?" פלט המלך. "גם אתה באת לשמוח לאידי? לא מספיקים לך הניצחונות המזהירים של צבא קאדן נגד צבאותיי?"

"לא, סטרדוהל", ענה מורדל, "באתי הנה כדי להציע לך עסקה שלא תוכל לסרב לה, במצבך. אני מוכן להנהיג את מה שנשאר מצבאותיך נגד האויבים שיעוטו עליך עכשיו, כפי שהנהגתי את צבא קאדן בשעתו נגד צבאותיך ונגד צבא פלדיר".

סטרדוהל הזדקף, ניצוץ של תקווה בעיניו. "כל מה שתרצה אתן לך מורדל, כל מה שתרצה! הצל אותי ואת גאראנט ואין דבר שלא אתן לך אם תרצה בו!"


מורדל חייך. "נתחיל מברית מיזוג עם קאדן", אמר. "ברצוני שקאדן וגאראנט יתאחדו לממלכה אחת, שאני אהיה מלכה ובתך הנאווה אליריה תהיה מלכתה".

סטרדוהל היה המום. מכל אדם אחר, הצעה כזאת הייתה יכולה להיחשב כחוצפה שלא תיאמן, אבל מורדל לא היה "כל אחד". סטרדוהל זכר את התבוסות האיומות שמורדל הנחיל לכל מי שהעז לנוע נגד קאדן. הצעה כזאת מכל ממלכה אחרת הייתה נדחית בבוז, בהתחשב בעובדה שגאראנט הייתה הממלכה הגדולה ביותר באזור, פרט לאימפריית פלדיר. אבל לקאדן היה משהו שאין לאף ממלכה אחרת- נאמנותו של אדם מדהים כמורדל. 


עדיין, סטרדוהל היסס. מורדל האדלוני הוכרז כמת לאחר תאונה משונה ביותר ומספר שנים עברו מאז, מספיק כדי לגרום להופעה מחודשת של מורדל להפוך לאלמנט בלתי צפוי לחלוטין שישפיע בצורה בלתי ידועה על קאדן והעולם.


מורדל, נכון לעכשיו, היה מיתוס. בקאדן חגגו את הניצחונות הגדולים שלו מדי שנה ואנשים נשבעו ברוחו. בפלדיר הוכרז יום אבל לאומי לזכר התבוסה הגדולה מול קאדן ואמהות הפחידו את ילדיהן בהזכרת שמו.

לסטרדוהל הייתה בעיה רצינית להעריך את ההשפעה של גורמים אלה על המצב ויותר מכל דבר אחר, סטרדוהל דאג לבתו, אליריה, שהייתה בתו הבכורה וסטרדוהל אהב אותה מאוד. היא הייתה אינטליגנטית, רגישה, נעימת מזג, יפה ואצילית כל כך, שגברים מכל רחבי העולם ביקשו את ידה במשך חמשת החודשים שעברו מאז הגיעה לפרקה. סטרדוהל לא הכיר את מורדל מספיק טוב כדי לדעת שהוא יהיה טוב לאליריה ולכן התגבשה החלטתו.


"נעשה עסקה, מורדל", אמר. "אם תצליח לגרום לאליריה לאהוב אותך, תקבל את ברכותיי. אבל, אם תוך חודש לא תצליח לכבוש את לבה, תתחייב להנהיג את צבאותיי נגד אויב מבחוץ ללא שום תמורה פוליטית. אם במהלך החודש הזה נותקף, יינתן לך בסוף הלחימה פרק זמן נוסף של עוד חודש. בחודש הזה ייאסר עליך לגעת באליריה בכל דרך שהיא ומכשפיי המומחים ידאגו שלא תקבל עזרה קסומה בחיזוריך. עליך לכבוש אותה באישיותך ובתבונתך בלבד ללא פיתויים אחרים. האם אתה חושב שאתה מסוגל לכך?"


מורדל חייך חיוך רחב, חושף שתי שורות שיניים צחורות.

"לא לשווא אומרים שסטרדוהל הוא המלך הנבון ביותר באזור. דרך הניסוח שלך מושלמת ורבים האנשים שהיו מקבלים עליהם אתגר זה רק בגלל העלבון ליכולתם המרומז בדחיית ההצעה. אבל אני מסכים, סטרדוהל, בתנאי אחד: אסור לאף אחד, כולל אליריה, לדעת מי אני באמת. אנשים חייבים לחשוב שכל דמיון ביני לבין מורדל האדלוני הוא מקרי".


"סוכם!"


הנסיכה המלכותית אליריה הביטה בריכוז על לוח המשחק. צבאותיה היו מפוזרים בנקודות חסרות חשיבות. שלושה מתוך חמשת הדרקונים שלה הוצאו מהמשחק והמכשף שלה היה בעמדה לא ניידת, מנוטרל לחלוטין. היא חייכה אל השחקן שמולה, ביצעה את שלושת המהלכים המותרים לה בכל סיבוב ונשענה לאחור בכורסתה. הבעת אי האמון על פניו של המחזר החדש כרמה לה לצחקק חרישית. מורדל קילל בשקט והוסיף בקול רם, "אני נכנע, גברתי".


 

יום אחד בעת שטיילו בגן, שאלה אותו אליריה את השאלה המסוכנת ביותר:

"מי אתה באמת?"

קולה המלודי לא הסתיר את התמיהה שמאחוריו. "איך זה שמרשים לך לחזר אחריי, כאשר אינך מזדהה בשם ולא אומר היכן נולדת?"


"אליריה, אני הוא האיש שהיה ואיננו, ושבואו בשנית יניע את העולם. אין לי שם, כי אף מילה לא מסוגלת לתאר אותי כראוי ואין לי עבר, כי נולדתי מחדש. פעם הכיר אותי אביך, היום- אביך זוכר את מה שהייתי פעם ובשם אותה היכרות ובשם אותו עבר ניתן לי הסיכוי לאהוב אותך ולו רק לחודש".


אליריה חייכה. כמו במשחק הטאלדר, אתה מסתיר דברים ומגלה הכול. אתה השחקן היחיד שהצליח לנצח אותי מאז גיל שתים עשרה ואתה האדם היחיד שאני מכירה ולא יודעת עליו דבר. אמור לי, אם אענה לחיזוריך, מה יהיה חלקי בחיים?"


"אם תעני לחיזוריי, יהיה זה מתוך אהבתך אותי ולא מתוך אהבתך את החלק בחיים שתקבלי דרכי. את מכירה אותי כאדם ואינך צריכה דבר נוסף מעבר לכך כדי לאהוב". אליריה חייכה ולא אמרה דבר.


הזאב הגדול שהילך ביער הביט סביבו קצרות, ליקק משיניו מעט מדם השפן שאכל קודם ונהם אל העצים שמסביבו.

הוא התקדם אל קרחת היער בצעדים כבדים ומלאי עוצמה וזינק הצדה במהירות, נותן לחץ לחלוף על פניו. הוא זינק קדימה לעבר דמוי האדם השברירי למראה שעמד בקצה השני של קרחת היער, מחזיק בידיו קשת וחץ מכוונים כלפיו.

במהלך הזינוק, פרוותו נמסה לקשקשים בצבע אדום כהה, אבירו וגופו התארכו, ראשו צימח קרניים וזנבו הפך למחוש ענק, מכוסה קשקשים אדומים. פניו של האלף החווירו, הוריקו, החליפו מספר גוונים עד שהכחילו ובעליהם נפל מחוסר הכרה.


קאסטארוק האדום, דרקון הדמדומים, אדון הלהבות, מורה, ידיד ומשרת של אדם יחיד שהצליח להביסו. אגדה בקרב הדרקונים בשל חוכמתו, תעוזתו, כוחו וכשפיו, ומיתוס בקרב בני האדם בשל ההרס הנורא והישועה הגדולה שהוא הביא עליהם. אותו אציל בין דרקונים, חייך.


לא היה זה חיוך של בן אדם. היה זה חיוך של דרקון, שאם אותו האלף חסר המזל היה רואה אותו, היה פוקדו שבץ ולא התעלפות פשוטה.

קאסטארוק ריכז עוצמה במפתח השני, שחרר אותה לעבר האלף בתיעול מתאים של נהימות ולחישות, תנועות והבעות. זרם של מים קרים מאוד שטף את האלף ההמום. גופו של קאסטארוק זרם שוב, הפעם לצורת אנוש. הוא ביצע החייאה מהירה לאלף, מוציא את המים מפיו ומדרכי הנשימה שלו. כשהאלף התאושש, קאסטארוק חייך חיוך אנושי חם ולבבי, ריכז עוצמה במפתח הראשון ושחרר אותה לכישוף מהיר שהרגיע את הפאניקה של האלף.


"הו, בן אלמוות, האם שכחת את הברית שכרתו בני מינך עם אלת הטבע פומונה בשחר הזמן? האם בני האלפים שכחו שמתנת חיי נצח ניתנה להם בתמורה לחיים שייתנו לחי ולצומח שמסביבכם? האם זיכרונכם בגד בכם, שאתם בוגדים בחוק ההגנה העצמית וההישרדות שנותן לכם את חייכם?

בשם פומונה ובאהאמוט, אני מטיל עליך ודרכך על כל בני גזעך את המחיר להפרת הברית!"


קאסטארוק ריכז את כל העוצמה שהייתה לו במפתח העשירי, באותו מקום שדרכו הכשפים הגדולים ביותר נולדים ושרק לאלים ולדרקונים יש גישה אליו. הוא הרגיש שלמרות עוצמתו הבלתי נתפסת, אין בו מספיק כוח להטלת כישוף שכזה.

הוא נתן עוד ועוד כוח לכישוף, השיל מעליו כל טיפת כוח, החל לקחת כוח מאנרגיית החיים החיונית להישרדותו, מהמר: הכול או כלום.


"באהאמוט, פומונה", הוא קרא במחשבתו, בכוחותיו האחרונים, "את עלבונכם, את הפרת בריתכם אני נוקם! הגן באהאמוט על בנך, הגני פומונה על מגן ילדיך! תנו לי כוח למלא את רצונכם!"

כוחות חדשים זרמו דרכו. הכוח שבו ניזון, החזיר אותו לחיים ונתן חיים חדשים לכישוף הענק. האלף החל לסגת, באימה מוחלטת שגברה על הכישוף הקודם. תנועות רבות עוצמה החלו לנווט את כוח הקסם האדיר...

והחושך נולד, בולע לתוכו את חייהם של האלפים של העולם. גופו של האלף הצטמק, הזדקן תוך שניות מעטות. "היום," לחש קאסטארוק, "העולם זז".


באולם הקבלה בארמון בטורדלו, הביט סטרדוהל בבתו אליריה וערב רב של רגשות לחמו בלבו.

"בתי", אמר, "אותו זר שבו התאהבת אינו זר בכלל. את הסכמת להתחתן עמו מבלי לדעת מי הוא ומה מעמדו בעולם".

"דעי אם כן, בתי, כי את חרצת את גורלך. בהחלטתך קיבלת את תפקידך הרם של המלכה הראשונה של הממלכה המאוחדת של גאראנט וקאדן".

הבעת פניה של אליריה השתנתה והיא המתינה בשקט לשארית הבשורה. שוב, הערצה לבתו חיממה את לבו של סטרדוהל לנוכח הפגנת האיפוק המלכותי שלה.


"אדם זה, שאותו נשבעת לקבל כמלכך ובעלך, הוא אדם מת".

סטרדוהל הפסיק לדבר, ניסה למצוא דרך טובה לומר את המילים הקשות מכל.

ההבעה הקפואה של אליריה נתנה לו אומץ. "בימים שבהם הוא היה בין החיים, נקרא שמו מורדל האדלוני", סיים בלאות. הוא שמח לרגע על כך שפרט לאליריה ולו, לא הייתה נפש חיה באולם הקבלה.

"הרוצח!" פלטה אליריה.


ההבעה על פניה הייתה ערבוביה של כאב ותדהמה


(אורי לא סיים את כתיבת הסיפור).


הניסוי


פרק א': מניפולציה


האיש הלך בסמטה אפלה, אך בניגוד לשאר הסמטאות שעשויות לעלות בראשך לא הייתה זו סמטה מלוכלכת. זו הייתה סמטה נקייה, עם ריח פרחי אביב שזרם מהעציצים שלאדני החלונות שמסביב.

האיש נקרא טרוול, אך זה לא משנה. השם הזה לא ימשיך להיות שייך לו במשך זמן רב, פרט אולי בזיכרונות של אלו שהכירו אותו.

כשהיד נחה על כתפו, טרוול ניסה להסתובב על מנת לראות את הנוגע בו. כשהזרם החשמלי רב העוצמה זרם בתוך גופו, שמע טרוול קול מטורף, קורא: "רוח! רוח!", בטון משועשע שרק שטן מסוגל להפיקו. כשגופתו המפוחמת נפלה על המרצפות של הסמטה המטופחת כל כך, דמות חרישית עברה מעליו, מצחקקת מפעם לפעם בקול שטני.


ויל דאגיר התעורר במצב רוח רע. הוא הביט במיאוס בפעמון שהעיר אותו, שקל קצרות הפעלת אלימות פיזית כלפיו, החליט שדבר זה לא יועיל אלא רק יגרום לו להיות יותר ערני, וכך, בכבדות, קם מהמיטה.

כשבורלין מיהר לשרתו, התפתה ויל לתת לו בעיטה. הוא היה במצב רוח מזופת. כאשר בורלין בירך אותו ב-"בוקר טוב" מלא האושר והסיפוק העצמי שלו, ויל נכנע לפיתוי. בורלין הביט בו לא מבין בעודו מקפץ על רגל אחת, כשרגלו השנייה מקופלת בכאב.

"שכח מזה, בורלין", אמר ויל, "זו בדיחה שאתה לא אמור להבין". ויל הרגיש הרבה יותר טוב פתאום. הלך רוח זה לא נמשך הרבה זמן, כאשר שומר התייצב לפניו ואמר בקול נטול רגש: "המועצה לטיפול בפשעים חמורים דורשת את נוכחותו של הלוריסט ויל דאגיר". לפני שויל הספיק לבעוט בו, השומר נעלם במורד המסדרון.


"גיהינום", מלמל ויל לעצמו, "יש ימים שבהם לא משתלם לקום בבוקר".

המעוצה לטיפול בפשעים חמורים שכנה בבניין בחלק האדמיניסטרטיבי של האקדמיה. כשויל נכנס, השומר קד לו לאות כבוד והסביר לו איך להגיע אל חדר הישיבות. הבניין היה מטופח ובמסדרונות ויל ראה לוריסטים בהירי עיניים מתרוצצים ללא מטרה מובנת כלשהי. מראה זה עורר בו תוקפנות בלתי מוסברת. "הם צריכים לשבת וללמוד", חשב, "לא לבזבז את זמנם על פשעים ועברות של פשוטי העם".


כשמצא את חדר הישיבות, נכנס בסערה. "מה המשמעות של החוצפה הזאת?! איך אתם מעיזים לזמן לוריסט ביניים בחוסר התחשבות שכזה?!", צעק.

"שב, ויל", אמר ראש המועצה שישב בראש שולחן ארוך. "אין לנו זמן לבזבז על התקפי זעם".

ויל זיהה את הדובר כברטל אשגר, לוריסט ביניים בעצמו. "נו, ברט, ממתי אתה מבזבז זמן יקר על שטויות שכאלו?" שאל והתיישב.

"דבר ראשון, ויל, אלו אינן שטויות. רמת הפשעים חייבת להישמר קבועה ונקייה מפשעים אלימים. בגלל זה אני כאן. המועצה ושלוחותיה מונעות מהפשע להפוך לאיום על..."

"כן, כן, אני יודע, הניסוי הגדול של אלף השנים הארורות והשלכותיו. הרצו לי על זה מספיק שגמרתי את מסע ההקדשה שלי. תספר לי משהו שאני לא יודע".

"ראש המסדר נעלם".

"מה?!"

"ראש המסדר נעלם. כבר חודשיים אף אחד לא ראה אותו, אין סימנים לשהייה שלו בחדר, כל השלוחות שלנו בכל ערי היבשת מדווחות שהוא לא הופיע אצלם ואפילו מיבשות אחרות התוצאות שליליות. 

וזה לא הכל. לפני יומיים נרצח אדם לאור היום והעד היחיד למעשה הוא עד שמיעה שמדווח על קולות מוזרים בצורה יוצאת מן הכלל במקרה רצח".

"מה הקשר?" שאל ויל.

"זה הקשר: האיש נרצח באמצעות קסם. אין ספק בכך. הוא חושמל למוות. בנוסף לכך נשמעה הצעקה המוזרה "רוח רוח" מזירת הפשע ועל הגופה נמצאו סימני התחשמלות ברורים. כידוע לך, אין על כל היבשת שום מכשיר טכנולוגי המסוגל להפיק חשמל. אנחנו בכוונה שומרים על המצב הזה, בהתאם לדרישות הניסוי. לכן עומדות לפנינו שלוש אפשרויות:

אפשרות ראשונה, הי שמישהו הבריח נשק חשמלי מהיבשת החמישית, שם כלי הנשק כולם נפוצים בקרב אוכפי החוק והמורדים כאחד.

אפשרות שניה היא, שלוריסט או מורד שלמד קסמים ביצע את הפשע הזה. אתה מכיר קסמים די טוב בעצמך על מנת לקבל את האפשרות הזו ללא הסברים נוספים.

אפשרות שלישית היא, שמישהו גילה בעצמו כישרון קסם בלתי צפוי והחליט להשתמש בו."

"אז מה הקשר?" שאל ויל. "עדיין לא הסברת מה הקשר של כל זה להיעלמות ראש המסדר".


ברטל לקח שתי תמונות מצוירות היטב והגיש אותן לויל. ויל הביט בתמונות. שתי התמונות היו של אותו אדם. אך אחת מהן הייתה עתיקה מאוד, כבת אלף שנים, והשניה הייתה כחדשה. היה ברור מסגנון הציור ששני אומנים שונים לגמרי ציירו את התמונות, אך עדיין היה ברור שהתמונות הן של אותו אדם.

"התמונה שבימינך", אמר ברטל והצביע על התמונה החדשה, "היא דיוקן שנלקח לפני חודשיים מהנרצח. התמונה השניה היא דיוקן שצייר ראש המסדר בעצמו את חברו הטוב ביותר, שמת לפני למעלה מתשע מאות שנים. היא הייתה שמורה במגירה בחדרו של ראש המסדר, שם מצאנו אותה כשחיפשנו עקבות להיעלמו.

"ויל דאגיר, אני אומר זאת פעם אחת בלבד. ישנו קשר בין הרצח המסתורי הזה לבין ראש המסדר". "וואו", אמר ויל. "עכשיו, למה בשם כל הלוריסטים העליונים הבאת אותי לכאן? מה כל כך חשוב בזה שתסביר לי את כל הקטע הזה?"

"אנחנו רוצים ממך שתמצא את הרוצח", אמר ראש המועצה.


על גבעה קטנה, הצופה על כפר, עמד אל הזעם.

הוא לא חשב על עצמו כעל אל, הוא לא חשב על עצמו. לפני שמונים שנה הוא הקריב את המחשבה שלו, את האישיות שלו, את כל רגשותיו פרט לאחד, פרט לזעם. בהקרבה זו הוא הפך לזעם טהור, ובתמורה לנשמתו הוא קיבל כוח, כוח שניתן רק ליצורים טהורים כמוהו.

לפני שמונים שנה הוא היה איכר פשוט בדרום היבשת, לפני שהזוועה הגיעה לשם. יחד עם שאר אנשי כפרו, הוא הוכנס לאסם כדי שכוח החיים שלו יוכל להזין את הזועה, יצורים חסרי גופות ששלטו על קורבנותיהם. כצאן לטבח, נגרר הוא יחד עם אנשי כפרו לאסם, שם נשמותיהם היו טרף לזוועה.

מכולם, רק הוא שרד. כוח החיים שלו, נשמתו, היו חזקים מכדי להיכנע. והמשבר חיזק אותו, חישל אותו, כך שהלוריסטים הארורים ומלוויהם שחררו אותו. הוא היה כברזל שהוצא מכור ההיתוך, וכאשר אותם הלוריסטים מנעו ממנו התאבדות וכפו עליו שחזור של המאורעות כדי שהם יוכלו לדעת מה קרה אתו. הברזל צנח לתוך הקיר האיום של הייאוש והכעס, ויצא משם מחושל כחרב ברזל קרה וחדה.

הוא הביט על עצמו. שמונים שנה עברו מאז, אך עדיין הוא נראה כאותו אחד שיצא מכור ההיתוך ההוא. בידו הימנית הוא החזיק ברק כמו חרב, ואת ידו השניה עטף כדור אש כתום.


אחרי שהם הפכו אותו למה שהינו, הוא נדד איתם כדי למצוא ולהרוס את הזוועה. הנקמה בערה בו כמו האש שבידו השמאלית, והוא נכנע לה, נתן לזעם להשתלט עליו, נתן לזעם להשמיד כליל את הזוועה.

הנקמה לא הייתה מספיקה כדי לתת לזעם מפלט. במשך שמונים שנה נדד מכפר לכפר, בניסיון למצוא מקום לחיות, לשקם את עצמו, אך בכל מקום הייתה רתיעה מהאלימות שהוא ייצג.


שמונים שנה, והיום נמאס לו.


הוא הרים את יד ימינו, וברקים נפלו ממנה כמו יום הדין על הכפר. הוא הרים את ידו השמאלית, והאדמה שעליה עמד הכפר החלה לבעור. הם לא היו צריכים לגרש אותו כך, כמו מצורע. 

אחרי שמונים שנה, הזעם שבו מצא מטרה.


ויל דאגיר הביט בראש המועצה למניעת פשעים חמורים. "אתה צוחק עליי", אמר.

"אני לא צוחק", ענה ברטל, "אני עצמי איני יכול להתפנות לעבודה הזאת ואין אף לוריסט ביניים אחר שמתאים למשימה כמוך. מכל המוני הלוריסטים הפשוטים שיצאו למסע הקדשה, מעטים שרדו. מתוך המעטים הללו, רק הטובים ביותר הצליחו למלא את המשימה שלהם בהצלחה. מתוך הטובים ביותר הללו, רק אתה עמדת בפני אתגר גדול מכפי שהיית אמור לטפל בו, והצלחת. יש לך כישרון להצליח במקום שבו אחרים נופלים..."

"שתוק!" צעק ויל. "אל תזכיר לי אותה! אתה חושב שאם תשחק על הזיכרונות שלי תוכל לתמרן אותי? היא לא מתה בגלל שהיא עשתה משהו לא נכון..."

בזמן שהוא דיבר כפות ידיו החלו להתלהט, ובסופו של דבר החלו לבעור.

"... היא מתה בגללי!" הוא הכה על השולחן והפך אותו לאפר. הלוריסטים הפשוטים שהיו חברי המועצה קמו בבהלה. רק ברטל ישב דומם בזמן שויל התקדם אליו, שתי ידיו בוערות אך לא מאוכלות. טריק פשוט- חשב, כל קוסם מתחיל מסוגל לעשות את זה, אבל רק ויל יכול לגרום לזה להיראות מסוכן ו... קדוש כל כך. כן, קדוש היא המילה. יחיד במינו, ויל. ואני שולט בו.


"שב ותירגע!" אמר לפתע ברטל, בטון קר וקשה שהמם את ויל. בלי לחשוב, הוא התיישב מיד. הזעם דעך מפניו.

"למה עשית את זה, ברט?" שאל בקול שהיה כמעט בכי. "למה היית חייב להזכיר לי אותה?"

"אתה יודע את התשובה", ענה ברטל, "אתה לא היית מקשיב לי אחרת".

"אבל הכאב, ברט, הכאב!" עיניו של ויל נצצו בלחותן.

"אולי זה יעזור אם תגיד לי למה אתה חושב שלינה פנדאר מתה בגללך. בדיווח שלך ושל דארה אוסלר על המסע, התקרית תוארה כהתקפה ממארב על כולכם, והחץ שהרג אותה היה פשוט פגיעה בת-מזל".


"אם היית קורא טוב את הדיווח, ברט, היית יודע שחשפתי את המטרה של המסע לאיוב בשלב מוקדם מדי, בלי לדעת זאת בשאלות שהוכיחו את הכוונה שלי לפגוע בו. כתוצאה מכך היא... הם... התקיפו אותנו. ואני לא הייתי חכם מספיק כדי להגן על הקבוצה טוב יותר.

ולינה... שמכה עליי. היא אהבה אותי, ואני אהבתי אותה, והיא שכנעה את דארה שצריך לתת לי להחליט על דברים כמו כיוון המסע ואמצעי זהירות. ואני הייתי עיוור מדי, שיכור מדי מרוב אהבה ואושר מכדי להיות זהיר".

מעיניו של ויל זלגו דמעות. הלוריסטים הפשוטים הביטו בו כאילו היה משוגע. ברטל הביט בו באהדה.

"חץ בגד. עד היום אני לפעמים רואה אותה, מוטלת על הדשא של המישורים שממערב לעיר, חץ שעבר ישר דרך הלב שלה, ודרך שלי".


ויל הרים את ראשו לפתע, קם וצעק: "בסדר, נבלה חסר לב שכמוך, בסדר! אני אמצא את הרוצח שלך, ואז אבוא אליך! ואני אלמד אותך שיש דברים בעולם שאותם אסור לתמרן! אבל אני אעשה את זה. לא בשבילך, לא בשבילי, לא בשביל המסדר ולא בשביל ראש המסדר! אני אעשה את זה בשביל לינה ובשביל טרוול שכאן ובשביל דוויראן קראס! בשביל אלו שנפגעו ומתו בגלל מניפולציות של אנשים כמוך וכמו הרוצח שלך וכמו ראש המסדר ששלח אותנו למסע הקדשה בו לא היינו אמורים לשרוד!" הוא הסתובב והסתער על הדלת, פתחה וטרקה מאחוריו.


"כולם החוצה!" הורה ראש המועצה. בזמן שהמועצה התפזרה שיחק ברטל בתליון הירח שהיה סמל מעמדו כלוריסט ביניים. הוא נשען על הכיסא ונאנח.

מאחורי הוילון נע, כמו ברוח פתאומית, ואדם צעיר למראה צעד מאחוריו. שיערו היה שחור ועל חזהו התנודד תליון השמש שזיהה אותו כלוריסט עליון.

"אומנותית ביותר", אמר האיש, "השליטה שלך בפסיכולוגיה מיסטית, הופעה כזו, ועוד על לוריסט ביניים, לא ראיתי זה זמן רב".


"ויל דאגיר מתמחה בכוח, אדוני", ענה ברטל, "הוא אף פעם לא התעניין במשמעות של עוצמה".

הסקרנות נצצה בעיני האיש. "ואיך אתה מבדיל בין כוח לעוצמה, ברטל?"

"כידוע לך,", השיב ברטל, אני הרבה יותר פילוסופי מרוב לוריסטי הביניים. בעוד שמסע ההקדשה של רובם היה אלים ורצוף התנגשויות כוחניות, אני העדפתי להשיג את המטרות שלי על ידי השפעה מילולית על בעלי כוח שיפעלו למעני. זהו ההבדל בין כוח לעוצמה. כוח משפיע על העולם הפיזי. עוצמה משפיעה על נפש בני האדם. אפילו הכוחות המנטאליים שויל אגר לעצמו בארבעים השנים האחרונות אינם משמעותיים נגד מישהו שמסוגל לתמרן אותו. זהו יתרון של עצלנים, והוא יעיל בצורה מדהימה, למרות שהוא לא תחליף להגנה פסיכית או מכושפת אמיתית".

"אתה מדבר יותר מדי, ברטל".

"ואתה מקשיב פחות מדי, אדוני".

"אתה יכול להיכנס לצרות בגלל החוצפה שלך".

"צרות עוברות. וחוץ מזה, אני יקר מכדי להיענש". האיש צחק. "אתה צודק", אמר בגיחוך. "מי חוץ ממך מסוגל לדבר אל הממונה עליו כך ולצאת מזה בקלות כמוך? אתה יחיד במינך".

"זה מה שמדאיג אותי", ענה ברטל, "אני עדיין מחפש מישהי שתהיה מספיק דומה לי כדי להבין אותי".

"אם תפגוש אחת כזאת", צחק האיש, "סביר יותר שתהרגו אחד את השני לפני שתגיעו לקטע של ההבנה". הוא הרצין לפתע, "אילו סידורים ארגנת למעקב אחרי ויל דאגיר?"


"הלוריסט הפשוט קלור ארדין יצטרף אליו במשימה זו וידווח לנו באמצעים מנטאליים על ההתקדמות שלהם. בתמורה ייחשב שלו הדבר כמסע הקדשה".

"אתה בטוח שכדאי להעניק לו העלאה ללוריסט ביניים רק בשביל תעלומת רצח וקצת רחרוח אחרי הבלש?"

"אם הוא ישרוד בנוכחותו של ויל, יהיה זה משהו שווה לכל מסע הקדשה אחר. בלי משהו שינתב את הכוח שלו ביעילות, ויל עלול להיות הרסני מאוד לסביבה שלו. אני רוצה את הרוצח מת, ובצורה יסודית. רציחות באמצעות קסם או טכנולוגיה מתקדמת, שהם היינו הך לפשוטי העם, עשויות להמריד את ההמונים נגדנו. רציחות על ידי משהו שאין שום הגנה כלפיו יגרום לתסכול ופחד עצמים בקרב ההמון, עם תוצאות הרסניות לניסוי".


"ובגלל זה בחרת את ויל דאגיר?"

"בחרתי את ויל דאגיר כי הוא טיפוס שמסוגל לשבור עולמות כאשר הוא כועס. אחד מהאפקטים אליהם כיוונתי במפגן הזה של פסיכומיסטיקה הוא לתעל את הכעס שלו כלפי הרוצח. מעכשיו, כל צעד נוסף שהרוצח יעשה יפורש על ידי ויל כניסיון מניפולציה, וישפוך שמן על מדורת הכעס שלו, כדי שלא תכבה".


"נשמע טוב, אמר האיש, "אני חייב עכשיו להיות ביבשת הרביעית למשפט חשוב, ולכן אני יוצא מיד. אם ראש המסדר ביבשת לא יחזור תוך שנה, תודיע לי ונדאג למחליף. מי יודע, אולי זה אפילו יכול להיות אתה".

הוא צחקק וסיים:

"להתראות, לעת עתה". התרכז, ונעלם.


פרק ב': היכרות


קלור ארדין עמד מול המראה שבחדרו. מולו עמדה דמות צעירה, ולא רק למראה, עם עיניים ירוקות ושיער ערמוני. חיוורת משנים ארוכות של לימודים באקדמיה, עדיין נשמר בה הגוון השחום המקורי של העור. קלור הסב פניו מהמראה.

"אני משועמם", חשב, "מתי כבר תגיע ההודעה על מסע ההקדשה שלי? לפני חצי שנה בערך פניתי בבקשה למסע ההקדשה, המסע שיאפשר לי ללבוש את תליון הירח".

מתוך תת הכרתו צפה מחשבה שניסה להדחיק. "המסע שייתן לי אלמוות! אלת השמועות אמרה שאלו שסיימו בהצלחה את מסע ההקדשה שלהם, כלומר כל לוריסטי הביניים והלוריסטים העליונים, עברו תהליך כימי-ביולוגי-מכושף שהפך אותם לבני אלמוות". קלור ידע ששמועה זו נכונה, לפחות בחלקה, כי אחרת איך היה יכול ראש המסדר לחיות למעלה מאלף שנים?


קלור לא רצה את מסע ההקדשה בגלל זה. הוא רצה את מסע ההקדשה כי נמאס לו להישאר באקדמיה כל הזמן, והניגוד ללוריסטים פשוטים אחרים, הוא לא מצא שום הנאה בשוטטות בין מבחר הסחות הדעת שהציעה העיר הסמוכה. הוא לא שתה, לא עישן ובאופן כללי התייחס לכל התערבות במהלך התקני והטבעי של הגוף שלו כאל לא רצויה.

קלור הביט על קירות חדרו, חדר ספרטני (לא שמישהו זכר את פירוש המילה, פרט אולי להיסטוריונים) עם מבחר כלי נשק מאיכות מעולה שקישטו את הקירות. מיטה קטנה וצנועה, ארון קטן וכוננית עמוסה בספרים. הוא צעד אל חרב ארוכה עתיקה למראה שהייתה במרכז הקיר. הקת הייתה ישנה בבירור, אך הלהב נראה כחדש. הוא היה צריך להראות כך. קלור השקיע המון עבודה בשימור החרב הזו.


הוא הסיר את החרב מהקיר. "שכרון", מלמל, "חרב הנצורים". החרב נקראה שכרון בפי בעליה הקודמים, שמת לפני מספר שנים כאשר מורדים התקיפו אותו ואת האנשים שאותם הוא ליווה. קראו לו מרין, ובשעותיו האחרונות הוא עמד והגן בגופו על פתח המערה אליה נסוגה השיירה. הניצולה שסיפרה את הסיפור נמלטה באמצעות כישרון קסם משלה, שאפשר לה להישאר בלתי נראית גם כאשר כולם נשבו. מרין היה חברו הטוב ביותר של קלור.


קלור לקח את שכרון וירד לרחבת האימונים. מעט אנשים יכלו לעמוד נגדו בקרב פיזי. הוא ידע להשתמש בכל נשק שהיה בנמצא ובאין נשק, להשתמש בגופו כנשק מסוכן עוד יותר.

לפני הרחבה עצר אותו מישהו. קלור הסתובב וראה לוריסט פשוט עם סמל המועצה למניעת פשעים חמורים על דש בגדו. התג זיהה אותו כדסטר פנקל. הוא הביט בו בסקרנות, כי הייתה זו הפעם הראשונה שמישהו מהמועצה דיבר אתו.

"קלור ארדין" שאל האיש.

"אכן, כן".

"מסע ההקדשה שלך מוכן. בוא אתי בבקשה לבניין המועצה, שם תקבל פרטים נוספים".

בלי לחכות לתשובה, דסטר פנקל הסתובב והחל לצעוד. קלור צעד בעקבותיו לבניין המועצה, אליו נכנסו השניים דרך דלת צדדית.

בפנים ישב ברטל מאחורי שולחן שעליו נערמו מספר חפצים. קלור זיהה ביניהם חרב קצרה, תרמיל גב מלא בציוד, חגורת כסף ומספר כלי נשק קטנים יותר, כסכינים, קנה נשיפה עם חצים ושאר כלי משחית.


"אתה לא מכיר אותי, קלור, אך אתה מסוגל לזהות אותי כלוריסט ביניים", פתח ברטל, "היום אתה יוצא למסע ההקדשה שלך. בשירות המועצה למניעת פשעים חמורים. אם תסיים מסע זה בהצלחה, תקבל העלאה בדרגה ללוריסט ביניים, עם כל ההטבות המשתמעות מכך. האם אתה בטוח שאתה רוצה לצאת?"


"כן".

"טוב ויפה. משימתך היא ללוות את לוריסט הביניים ויל דאגיר בחיפושו אחר רוצח מסוכן ולדווח לנו באמצעות טלפתיה על מהלכיו. אתה למדת טלפתיה ושאר יכולות מנטאליות אצל אדור הזקן בעצמו, הלא כן?"

"כן."

"נהדר. עליך להישאר עם ויל דאגיר כל הזמן. בשום פנים ואופן אסור לכם להיפרד. אם תיפרדו, ייחשבו הדבר ככישלון במסע. שאלות?"

"זה הכול? זה נשמע די קל, לא כמו מסעות ההקדשה ששמעתי עליהם. אתה בטוח שזה הכל?

"זה יהיה קשה יותר ממה שאתה מסוגל לדמיין, קלור. ויל דאגיר הוא אדם מאוד מסוכן, הרוצח שהוא מחפש עלול להיות אפילו יותר מסוכן וכל כישוריך יהיו נחוצים. עוד שאלות?"

"מה אני לוקח אתי?"

"על השולחן לפני יש תרמיל מלא באוכל, מים ושאר דברים שתזדקק להם כפי הנראה בדרכך. חגורת הכסף מלאה בחמש אבני חן השוות כעשרים אלף מטבעות זהב, מאה מטבעות זהב וחמישים מטבעות כסף להוצאות. זה קצת כבד, אבל אתה בכושר גופני טוב. יש פה מספר כלי נשק מאיכות מעולה שאולי יעניינו אותך. כמובן, זכותך לקחת אתך כל חפץ השייך לך. עוד שאלות?"

"מתי ואיפה אפגוש את ויל דאגיר?"

"לך אל חדרו לאחר שתגמור להתארגן. עוד משהו?"

"לא, זה הכול. תודה לך".


קלור לקח את החגורה, שהייתה באמת מאוד כבדה, וחגר אותה על כתפו, כך שמשקלה ייפול על החלק העליון של גופו. את החרב הקצרה הוא חגר ליד שכרון, שתי סכינים מאוזנות היטב חיבר לקרסוליו ואת שאר כלי הנשק הותיר מאחוריו. מבלי לומר מילה נוספת לקח את התרמיל ויצא מהבניין.


ויל דאגיר הרים את רובה הקשת הכבד שלו, הביט אל מעבר לחלון אל לוח המטרה הבלוי והדהוי שעמד שם, במרחק של כארבעים מטרים, הרים את הרובה אל כתפו ושחרר קליע. במהירות של אדם שהתאמן זמן רב על נשק כבד זה, מתח את הרובה שוב ושחרר עוד קליע. עשרים הקליעים שלו ציירו פנים מחייכות על המטרה, שנראתה ממרחק זה כפרצוף צוחק קטן. ויל חייך והחל למשוך את המטרה לעברו באמצעות המנגנון המכאני הפשוט של שתי גלגלות וחבל. הוא הביט בשעשוע בתבנית שיצר והחל לשלוף  את הקליעים החוצה. כאשר הקליע התשיעי נשלף, נשמעה דפיקה בדלת.  


"כנס!" צעק ויל, ופנה לכיוון הדלת. הדלת נפתחה וויל ראה לוריסט פשוט חמוש מכף רגל ועד ראש.

"קלור ארדין, אדוני, מתייצב למסע הקדשה!" אמר.

"מסע הקדשה?" שאל ויל, "חשבתי שאני יוצא לבד. מי שלח אותך אליי?"

"המועצה למניעת פשעים חמורים, אדוני. עליי ללוותך ולסייע לך בחיפוש אחר רוצח מסוכן". ענה קלור בטון קפוא.

"דבר ראשון, ילד, לא קוראים לי אדוני, שמי הוא ויל דאגיר. אתה לא עבד שלי ואני לא אדון שלך.

דבר שני, אם אתה מתכוון לצאת אתי למסע, כדאי לך לדעת להשתמש בצעצועים האלה שמכסים אותך". הוא הצביע על החרבות והסכינים שכיסו את קלור, "אם זה מסע הקדשה בשבילך, זה יהיה מסוכן. הנבלות שמתכננים מסעות כאלה לא נותנים מתנות. יש לי את הרושם ששוב מסתירים ממני חלק מהאמת וששוב שולחים אותי למשימה שאני לא אמור לחזור ממנה. אם אני לא חוזר, רוב הסיכויים הם שגם אתה לא תחזור. אם אין לך משהו להוסיף, שב בבקשה וספר לי על עצמך".


קלור התיישב על אחת הכורסאות שבחדר. הכורסה לא הייתה נוחה כפי שהיא נראתה, אך הייתה נסבלת. ויל התיישב על אדן החלון והמשיך לשלוף קליעים מהמטרה. מרחוק נשמעו קולות המתאמנים בכלי נשק בחצר האימונים של האקדמיה, קולות של צלצול חרבות ונשימות מאומצות. קלור הניח את החרבות על ברכיו ופתח:

"שמי, כמו שאמרתי, הוא קלור ארדין. אני בן עשרים ושש שנים ונולדתי בטורווד. הצטרפתי למסדר בגיל עשר, וגדלתי בפנימייה המיוחדת שליד האקדמיה כאן, בטורסאדאר. אין לי חברים או אנשים הקרובים אליי, למרות שפעם היו. למדתי אומנויות לחימה וכוחות מנטאליים. כרגע אני מרגיש שחסר לי משהו, ואני מקווה שמסע ההקדשה יוכל לתת לי אותו. אני מחפש אתגר".


ויל דאגיר הביט בעניין בלוריסט הצעיר שלפניו. הוא גמר לשלוף את הקליעים מהמטרה והניח אותם בצד.

"היו לך פעם חברים?" שאל.

"רק אחד", ענה קלור, "השותף שלי לחדר בפנימיה. הוא מת בהתקפה של מורדים. נקמתי את נקמתו והחזרתי את חרבו שאותה אני לובש עכשיו. ולך? עד כמה שהבנתי לוריסטי הביניים לא מפתחים קשרי ידידות. עניין של אורך חיים או משהו כזה. אבל גם אתה היית לוריסט פשוט עם".


"הסיפור שלי", ענה ויל, "דומה לשלך. נולדתי בכפר קטן על הדרך בין טורסאדאר לטורמיסגק, ובגיל שמונה עשרה יצאתי לחפש את מזלי בעולם. עברתי את המבחנים למסדר בקלות, והתחלתי ללמוד. כשהרגשתי מוכן, ביקשתי לצאת למסע הקדשה, וזה כבר סיפור אחר".

"טוב ויפה. אם כך, נראה לי שמיצינו את נושאי השיחה בנושאים אישיים", אמר קלור, "הבה נדון בפרטי המסע".


החיוך שעל פניו של ויל התרחב. "לפני כן, הראה לי עד כמה טוב אתה ב-כוחות מנטאליים- שלימדו אותך. התגונן!" אמר.

תוך שבריר שנייה פניו של קלור התאדמו, שיעה פרצה מכל הנקבוביות שלו ודם החל לנזול מאפו. כפי שההתקפה החלה בפתאומיות, כך היא גם נגמרה בפתאומיות.

"ככה", אמר ויל, "אז ברטל אשגר רוצה שמישהו ירגל אחריי". הוא הגיש לקלור מטפחת לנגב את פניו, "והוא תיאר אותי כאדם מסוכן. הוא צדק, כמובן, אבל אני מסוכן רק לאלו שמנסים לחבל בחיים שלי. כמו ברטל אשגר, כמוך, אתה תדווח לו מה שאומר לך, ואני אסביר לך למה".


ההבעה של קלור ערבבה זעם, הערצה, סקרנות ופחד, ועוד מספר רגשות שעיניו המאומנות קמעה של ויל החמיצו. קלור ניגב את פניו ואמר בחיוך: "אולי באמת הגיע הזמן שיסבירו לי מה קורה פה".


האישה שישבה לבדה בחדר הקטן והמטופח החזיקה בידה ספר, שאותו קראה בעניין. היא הייתה כל כך שקועה בספר, סיפור אפי עתיק מפני המלחמה, עד שלא שמעה את הדלת נפתחת. היא כן שמעה, לעומת זאת, את הקול המחוספס שאמר לה: "אל תלבשי את שמלת החג!"

"מי אתה" שאלה, "מה אתה רוצה? על מה אתה מדבר?"

"אל תצחקי לעולם!" ענה האיש ופתח את דלת ארון הבגדים שלה. מתוך כף ידו זינקה אש אל תוך הארון, שהחל לבעור. היא ניסתה לצאת, לברוח מהבית שהחל לבעור סביבה, אך נתקלה בקיר של כוח. האיש צחקק ולחש בגיחוך, "מעגל עולמים!" ולפתע צחק צחוק פרוע ויצא מהבית. האישה החלה לצעוק, אך איש לא שמע. היא ניסתה למצוא פרצה בקיר השקוף שלפניה, אך הקיר הקיף אותה במעגל שאי אפשר להימלט ממנו. מחשבתה האחרונה הייתה:

"איך זה שהאבנים מסוגלות לבעור?" ואז נשרף עליה ביתה.


בפראות של מישהו שויתר על כל שליטה בכוחו, רץ אל הזעם.

צמחים ועשבים קמלו בנתיב ריצתו וחיות קטנות עלו באש. הוא עצמו היה עטוף בהילה של להבה אדומה-כתומה. הוא רץ וזעק, רץ וזעק.

לבסוף נעצר בפתאומיות והתבונן, לאור הלהבות והירח, באדם שעמד מולו.

שיער שחור ועיניים כהות הביטו בו בחזרה, מתוך שפתיים דקות בקעה מילה אחת:


"די!"


אל הזעם הביט אל העומד מולו שוב, אך לא אמר מילה.

"הרסת מספיק!" אמר האיש, "אם לא תשלוט בעצמך, תגרום ליותר נזק ויותר כאב, תביא לעולם עוד אנשים אומללים, עוד אנשים חסרי שליטה, מספיק!"

אל הזעם לא אמר מילה. הוא הרים את ידו הימנית לעבר האיש.

בידו, הוא החזיק ברק כאילו היה חרב.

המכה של הברק התנגשה במגן אנרגיה שהאדם התעטף בו. בן רגע, התמלא האוויר באנרגיות של חום וחשמל, אנרגיה קינטית נאבקת בעצמה, בקרב המיתולוגי בין הכוח שאי אפשר להתנגד לו מול עצם שאי אפשר להזיזו.

כל דבר אפשרי, אם מנסים מספיק זמן.


בזעקה אדירה, נפל האיש, ברקים מרצדים על גופו. כל התנגדות הפסיקה והכוחות האדירים של אל הזעם כילו את האיש עד עפר.

אל הזעם הניף את ראשו אחורנית ופלט אל הירח יללה מקפיאת דם שהדהדה ברחבי היער.

הוא המשיך לרוץ.


ויל דאגיר התיישב על אחת הכורסאות שבחדרו, מול קלור ארדין, וחייך חיוך זדוני.


"על מנת שתבין למה עליך לסרב לפקודתו של ברטל אשגר, האיש ששלח אותך למסע שלך, עליך קודם להקשיב לסיפור שלי. הדבר היחיד שאני מבקש ממך הוא סבלנות.

הסיפור מתחיל לפני שמונים שנה בקירוב. באותו זמן, החלטתי שלמדתי מספיק. פניתי לאחד מהלוריסטים העליונים בבקשה למסע הקדשה. ראש המסדר, למעשה.

באותו זמן שלוש חברות טובות, לוריסטיות פשוטות כמוני, בחרו גם הן לצאת למסע. הממונים החליטו לצרף אותי אליהן, או אותן אליי, תלוי איך אתה מסתכל על זה. בכל מקרה, נפגשתי עם שלושתן.


הראשונה נקראה היל ברייטפונד. היא הייתה מהגזע שפשוטי העם קוראים לו הגזע האלפי, על שם גזע מיתולוגי מאגדות עתיקות באמת. כשהגיע הזמן לצאת למסע, נבהלה היל והחליטה להישאר באקדמיה בתור מורה, רופאה ומנתחת. בחירה טובה, במחשבה לאחור, למרות שהיא נאלצה להיפרד מחברותיה.


השנייה הייתה דארה אוסלר. היא הייתה טיפוס שאף פעם לא ידעת מה באמת הוא מסוגל לעשות. תמיד הייתה צצה עם איזו יכולת לא צפויה ופותרת בעיות. מעין דאוס-אקס-מכינה תמידית.


השלישית נקראה לינה פנדאר. מכולן, היא הייתה היפה ביותר, ואני לא מדבר רק במובן הפיזי. היה לה יופי שבנשמה. עד היום, כשאני חושב עליה, הנשמה שלי כואבת את האובדן שלה ואת יופיה האבוד. היא הייתה כמו פלג צלול הזורם בשקט ובעדינות, אך תמיד מסוגל לעבור איכשהו כל מכשול ששמים דרכו. יכולתי לשבת פה שנים ולתאר אותה, אבל את העיקר אמרתי.


המשימה שלנו הייתה לחקור את הדממה שנפלה על החלק הדרום-מזרחי של היבשת. הכפרים שבאזור ניתקו מגע עם העולם החיצון ומעט האנשים שהגיעו מהאזור סיפרו על מפלצות ושדים, סיפורים שאף אחד לא האמין להם. אבל הם שלחו אותנו לחקור.


הדרך מפה לאזור ההוא היא ארוכה מאוד, לאורך כל היבשת עצרנו בעיר הגדולה של באסטון, שם ניסיתי להשיג מידע נוסף על מה שקורה.

בזמן שעברנו יחד, לינה פנדאר ואני התאהבנו אחד בשנייה. היא שכנעה את דארה שאני המתאים מכולם לנהל את המסע ולהחליט את ההחלטות הקובעות. לכן אני הייתי זה שחיפש מידע.


יום אחד, או יותר נכון להגיד, לילה אחד, ישבתי בפונדק, לבד, וניסיתי ליצור קשר עם מישהו שאולי יידע משהו. מישהי, לפתע, התיישבה מולי בשולחן. היא התחילה לגלגל אתי שיחה, על מה איני זוכר, אבל אני הסטתי את נושא השיחה לכיוון של המידע שחיפשתי. היא אמרה על הנושא דבר מאוד מוזר שנחרת בזיכרוני. היא אמרה: "הלוריסטים הפרו את המאזן הטבעי בין תוהו לסדר. בכפייתכם על העולם סדר, גרמתם לא רק לאנשים להתמרד, אלא גם לטבע. כשהטבע מתמרד, דברים כמו הבעיה שלך קורים".


אין אדם, קלור, שלא עשה שגיאות. השגיאה שלי הייתה שהתייחסתי רק לצד הפילוסופי שבדבריה והתעלמתי מהמשמעות הפרקטית שבאמירה זו, שלפיה היא ידעה מה מקור הבעיה. להגיד את האמת, באותו זמן חשבתי על לינה".


ויל קם, ניגש אל קנקן המים שעל השולחן ומזג לו ולקלור שתי כוסות. הוא הגיש אחת לקלור, וקלור גמע ממנה בתאוותנות. הוא תמיד היה צמא אחרי קרבות מנטאליים.


"כעבור יומיים", המשיך ויל בסיפורו, "יצאנו אני, לינה ודארה מהעיר. רכבנו לכיוון המטרה, אותו האזור שנותק, כאשר הותקפנו מהמארב. הם ירו עלינו ברובי קשת. לינה מתה במקום", קולו היה חנוק, "דארה נפלה מהסוס שלה ואיבדה את ההכרה. רק אני יודע בדיוק מה קרה אחר כך ואת זה לא סיפרתי לאף אחד. מספיק לומר שיחד עם התוקפים הייתה גם אותה אישה שפגשתי בפונדק ושהיא הייתה זו שתכננה את ההתקפה. ממנה הבנתי שאני הייתי זה שמשך את תשומת הלב של האויב אלינו, בשאלות חסרות הזהירות שלי. כל תא בגופי היה צריך לצעוק "סכנה כאשר היא אמרה את מה שאמרה. אבל אני בגדתי בעצמי ובלינה בחוסר תשומת הלב שלי".


ויל הצטמרר. בזכרונו הוא שמע את מילותיה האחרונות של התוקפת. בגופה הפצוע מהתקפתו הזועמת של ויל, היא חייכה חיוך נוטף דם ואמרה: "זה הסוף שלך, לוריסט, עכשיו הרגזת אותי", ומתה. מתוך גופה המרוטש בזיכרונו של ויל עלה ענן, עשן, אד אפל, צורה לא מוגדרת שהחלה להיסחף לעברו. בזיכרונו היה חרוט הקור הצורב שבמגע עם הדבר הזוועתי הזה, המאבק הנואש שלו לשמור על הרצון שלו נקי מה... דיבוק הזה. זה לא היה הסוף שלו, כמובן. כמוהו, גם האויב המעיט בערך היורים. אבל הקור נשאר בעצמותיו עד היום הזה. ויל ידע שזהו זיכרון ששום שינה לא יכולה למחות, שלזמן לא הייתה נגיעה בו.


ויל חישל את עצמו לקראת המילים הבאות. הן היו שקר. והן היו בדיוק כמו כל שאר דרכי המניפולציה שבהן השתמשו נגדו כל חייו. הוא זעם על הכורח שהביא אותו לומר שקר זה. הוא ידע שקלור ארדין אינו מוכן עדיין לקבל את האמת ושכנראה הוא ינסה להרוג את ויל אם הדבר ייוודע לו. ויל לא רצה לבזבז את חייו של קלור כך.


"היא אמרה לי, לפני שהפכתי אותה לאפר שממנו היא נוצרה, שאני לא הראשון שהמסדר שלח. שראש המסדר, ששלח אותנו, השתמש בנו כבשר תותחים..."

"בשר תותחים?" שאל קלור.

"ביטוי עתיק המתאר שימוש בהמוני בני אדם בצורה שתהרוג אותם על מנת להשיג יתרון טקטי מסוים".


ויל כמעט איבד את חוט המחשבה כאן, אך הטעם הרע של השקר על שפתיו הוביל אותו הלאה. "היא הוכיחה לי את זה", המשיך, "היא הראתה לי את התליונים של כל אלו שנכשלו לפניי, לפני שכיליתי אותה. היא חשבה להפריד אותי או לתמרן אותי כך שאני לא אהרוג אותה. אבל הרגתי אותה.

הקשר שלה למשימה שלי אינו חשוב כרגע. מה שקרה אחר כך אינו נוגע לך. הדבר החשוב הוא שראש המסדר בכבודו ובעצמו עשה מעשה נורא כל כך, בלי אפילו להגיד לקורבנות לקראת מה הם הולכים.


כמו שהם התייחסו אליי, קלור, כך הם גם יתייחסו אליך. בגלל זה אסור לך לציית לפקודתו של ראש המועצה ולכן עליך לשתף אתי פעלה באופן מוחלט, אחרת אתה פשוט יכול מעכשיו לכרות לעצמך קבר".


קלור ארדין קם, פנה לעבר הדלת והתחיל לנוע לעברה. הוא היה כל כך מזועזע מספורו של ויל עד שהוא לא שם לב לשרפרף שעמד בדרכו. הוא קם מרצפה, הביט בויל ואמר רק משפט אחד לפני שיצא.


"אני חייב זמן לחשוב".


פרק ג': לרתום את הברק


ברטל אשגר הרים את עיניו מהדיווח האחרון. הוא ניגש לפינת החדר, שם עמדו על השולחן מספר כלים שבירים שנועדו במיוחד למטרה זו והטיח חלק מהם בקיר. אחרי שהרגיע את עצמו קמעה בדרך זו, הוא פתח את הדלת והלך לרחבת האימונים.


אחרי חצי שעה שבה הכה במטהו במדריך המסכן, הוא נרגע כמעט לגמרי. מפעם לפעם עוד עברו בו עוויתות של זעם והוא הטיח אגרופו ביד ימינו וחרק שיניו. הוא לא אהב את החדשות.


ויל דאגיר פתח את דלת חדרו לפני בורלין, משרתו האישי. הוא נשא בידו פתק מראש המועצה, שאותו חטף ויל והחל לקרוא.


"הרוצח שלך שרף עוד מישהו, הפעם אישה ערירית שמנהלת בית עסק לתכשיטים. כל הכבוד. המשך כך. בקצב הזה תצליח לגרום למעמד הבינוני כולו להיעלם. ישר כוח, אשגר".


בורלין לא הספיק להתחמק מהבעיטה, שלא איחרה לבוא.

ויל טרק את הדלת, קפץ על המיטה, שאף מספר שאיפות עמוקות והחל לחפש.

מילים לא מסוגלות לתאר הרבה דברים, והדבר שויל עשה הוא משהו שמילים עומדות מולו משתנקות וממצמצות. כתוצאה מהדבר שהוא עשה, קלור התפרץ לחדרו כחמש דקות אחר כך. הוא נע כמי שכפאו שד, או לכל הפחות לוריסט עליון. הוא נרעד קצת כאשר ויל שחרר את השליטה עליו.


"מה... איך?" קולו של קלור היה מבולבל כדבריו. ויל הישיר אותו באחד הכיסאות ויכה שהוא יירגע. כעבור מספר רגעים קלור היה רגוע מספיק כדי לנהל שיחה.


"אני מתנצל", פתח ויל, "על כך שנאלצתי להביא אותך לכאן בצורה כזאת. הרוצח שלנו, כמדוני, החליט עוד פעם להשתעשע. אתה בא אתי עכשיו לראש המועצה לקבל פרטים נוספים על הרצח".


"איך?... מה?... (אני לא בנוי להרבה זעזועים כאלו בפרק זמן קצר כל כך, חשב קלור. הוא השתלט על לשונו) מי?" שאל.

"סוחרת. אישה ערירית, לפי מה שהבנתי".

"איך?"

"ידידינו החביב והנחמד שרף אתה בחיים".

"נבלה".

"הוצאת לי את המילים מהפה".

"מה עושים?"

"מוצאים אותו, אוכלים לו את העיניים, מורטים לו את האף ומקצצים לו את ה... רק רגע, מה אם זאת אישה?"

"זאת בעיה".

"לעזאזל, אין לנו שום ראיות. אין לנו אפילו עקבות ללכת בעקבותיהן. הרוצח יכול להיות כל אחד. יכול להיות שישנם שני רוצחים שמסתובבים שם בחוץ. רגע. איך ברטל אשגר יודע שהרוצח הוא אותו אדם?" אם אפשר לקרוא לו אדם, חשב ויל.

"נשאל אותו".

"למה אנחנו מחכים?"

"לא יודע".

ויל קם מהמיטה. "קדימה, קלור, זזים".


אל הזעם הביט על חורבות העיר הקדומה, על מגדלי הזכוכית והפלדה ששכבו מנותצים על האדמה ששוב, אחרי אלפי שנים, הצמיחה בינות להריסות יער. כאן לא היה מי שיכרות אותם. הסימנים של המאבק שאל הזעם היה לו עד, בין אותו הלוריסט האחר, ויל דאגיר, והזוועה שהתמקמה בהריסות, נמחקו זה מכבר. אל הזעם בא למקום הזה מפעם לפעם, כאשר רגשות זרים החלו לפעפע בתוכו. במקום זה הוא חי מחדש את הזוועה וחידש את מחויבותו לזעם. למקום הזה הוא בא כדי לתת הצדקה לאותו הרגש שייסר אותו, למצפון. הוא היה צריך הצדקה עכשיו, אחרי שהרג את המכשף הזקן שניסה לשכנע אותו להפסיק.

הוא חוזר בדמיונו על התקופה ההיא, על האושר שלפניה, הייאוש המכלה והזעם המשמיד שאחריה. כאן עמדו הוא, הלוריסטים הארורים והמכשף הזקן, מול הזוועה ששחרר המכשף הזקן בלי לדעת על הולם. כאן ויל דאגיר עמד יחיד בין המוני העננים השחורים שמגעם אפל ונשמתם אבדון ובין אותה קבוצה קטנה שהייתה מושמדת אחרת. כאן הלוריסט הארור לגיהינום מנע ממנו את הפורקן שבהקרבה עצמית כדי לנקום באלו שהרגו את כל היקר לו.


המחשבות הללו עברו באל הזעם והזינו בו, כשמן על אש יוקדת, את מדורת השנאה והזעם. בימינו, סערת ברקים ריצדה על האדמה ובשוליו אש התמיד בערה בזוהר כתום.

הוא צדק, כמובן. הם לא היו  יכולים בשום פנים ואופן להביס את הזוועה האחרת. אבל העובדה שהלוריסט האחר צדק לא עניינה את אל הזעם. אל הזעם רצה להחריב ולהרוס, להשמיד ולנקום לנקום לנקום לנקום לנקום.

"דוויראן קראס", נשמע קול מאחוריו.

אל הזעם הסתובב. "מ..מי ק..." הוא ניסה להשתלט על מיתרי קולו שלא אומנו בדיבור זמן רב. "מי קורא בשמי?" שאל.


ויל דאגיר וקלור ארדין נכנסו למשרד הקטן של ברטל אשגר. בלי לבקש רשות, התיישב ויל על כיסא מול הלוריסט הערמומי. מאחוריו קלור ארדין נשאר עומד, מביט בחדר סביבו. המשרד הכיל שולחן כתיבה ושלושה כסאות, מגש עם כלי זכוכית וחרסינה ליד אחת הפינות, כד של מים וכוסות על השולחן ומגון ניירות מפוזר בכל החדר.

ברטל אשגר הרים את עיניו בעייפות מעושה מהשולחן. הוא אמר רק מילה אחת:

"דבר!"


"אני צריך מידע נוסף", אמר ויל, "אני לא יכול לפעול לפי כל כך מעט נתונים".

"מה שאתה אומר זה שאתה עצלן מכדי לבדוק ניחושים".

"זה לא נכון. ואתה יודע זאת. הבעיה היא ששום ניחוש לא מסתדר לי בצורה הגיונית עם המצב".

"ואתה רוצה עוד נתונים".

"כן".

"בסדר. זה מתחיל מכך שבזמן האחרון הרבה כפרים במזרח היבשת נוטים לעלות באש בצורה ספונטנית. משום מה הניצולים לא מדברים על מה שקרה כעל התקפה, ולא מספרים על צבא או אפילו על קוסם שגרם לכך. במקום זה הם מדברים על עונש אלוהי, כשאתה יודע בדיוק כמוני שהמילה "אל" לא הייתה בשימוש יומיומי זה חמשת אלפים שנה.

וזה לא הכל. בוודאי שאלת את עצמך איך אני יודע שהרצח האחרון בוצע על ידי אותו אדם. פשוט זו לא הייתה שריפה רגילה. הבית היה עשוי מאבן, ובכל זאת הוא וכל תכולתו נשרפו לאפר. זו הייתה אש כשף, ללא ספק, בגלל ששום אש רגילה או אפילו קסומה, לא הייתה יכולה לשרוף אבנים. האם"...


קלור ארדין קטע אותו באמצע, "למה אתה מתכוון?" שאל, "אני די מבולבל מהמשפט האחרון. למה אמרת שאש כשף יכולה לשרוף אבן ואש קסם לא?"

ברטל אשגר לא טרח לענות. במקומו ויל ענה: "קסם, קלור, היא אנרגיה טהורה, בכל הצורות של הופעותיה, החל מחשמל וכלה בחום. כשף או כישוף, מסתמך על אנרגיות מועטות המנותבות בצורה יעילה ליצירת אפקט מיוחד. כישוף, ככלל, הרבה יותר קשה מקסם. אם כלי הרצח הקדום היה קסם, בצורה של חשמל, כאן אנחנו יודעים שיש לנו עסק לא עם איזה קוסם חובבן, אלא עם מכשף, שמסוגל להרשות לעצמו להשקיע חודשי מחקר בהמצאת כישוף חדש רק בשביל הרצח. הכל ברור עכשיו?"

"בנושא הזה, כן", ענה קלור.

"זה כל המידע שיש לי בשבילך, ויל. אם תואיל בטובך לנסות לקום ולהשתמש בו, ועכשיו, אודה לך מאוד".

"הבנתי את הרמז", ענה ויל, "אנחנו זזים".

ברטל אשגר הביט בהם בלכתם וחשב בהעמקה על הדברים שהוא לא סיפר להם.


במרכז היער הגדול שצמח על חורבות הערים הגדולות של העולם שהיה, באחד הרחובות השכוחים של העיר שפעם הייתה פלדת אל חלד וזכיכית מבהיקה וחדשה, אל הזעם הסתובב.

הוא ראה מולו אדם כבן שלושים לערך, אך אווירה של זקנה מסביבו. הוא ראה פנים צעירות ושיער שחור מבריק ועיניים זקנות-זקנות.

"אתה מחפש את האשמים, קראס", אמר האיש, "אני אראה לך איפה למצוא אותם".

"מי אתה?"

"האם זה משנה?"

דמיה של רגע. "לא".

"הכול התחיל מאותו מכשף זקן, קראס. ואותו מכשף היה לוריסט, בדיוק כמו השאר. כל מה שקרה היה פשוט חלק מניסוי שעבורו אתה והכפר שלך הייתם צריכים לשלם. אם יש מישהו שעליו אתה יכול לכעוס, הוא יכול להיות רק לוריסט. כל עוד ישנם לוריסטים, דברים כאלה ימשיכו לקרות. אתה זוכר..."


אל הזעם הפסיק להקשיב. הוא זעק והחל שוב בריצה המטורפת שלו. מסביבו צמחים עלו באש וחיות קטנות מתו. בימינו הוא החזיק סערת ברקים ובשמאלו את כל האש שבגיהינום. מאחוריו, רחוק מאחוריו, האיש הוציא מדליון בצורה של שמש מחולצתו, הרים אותו מול עיניו וצחק וצחק וצחק.


קלור ארדין לא היה טיפש. כל לוריסט יכול להיות פזיז, או בעל דעות קדומות, או שוטה, אבל אין לוריסטים טיפשים. כל לוריסט, למעשה, הורשה להצטרף למסדר רק אם הוא לא היה טיפש. ו-"לא טיפש" אין פירושו בעל מנת משכל ממוצעת, אלא מישהו שהיה מסוגל לעבור את מבחר המבחנים שהיוו תנאי קבלה למסדר וקבעו שיש למועמד יכולת מנטאלית גבוהה בהרבה מהממוצע.

קלור ארדין הפנה כעת את היכולת המנטאלית הגבוהה שלו לכיוון אחד. הוא ניסה להבין את הדברים שקרו סביבו. הוא לא הבין הרבה, כמובן. איך אפשר להבין בעיה כזאת בלי הנתונים החיוניים? הוא ניסה, במקום זה, לענות על שאלה פשוטה: במי עליו לבטוח? למי עליו לציית? האם הוא חייב לציית בכלל? מה יקרה אם הוא לא יציית? האם זה ייחשב ככישלון במסע ההקדשה? הוא חזר בזיכרונו על הניסוח של ההוראות שראש המועצה נתן לו.


"משימתך היא ללוות את לוריסט הביניים ויל דאגיר בחיפושו אחר רוצח מסוכן ולדווח לנו בטלפתיה על מהלכיו... עליך להישאר עם ויל דאגיר כל הזמן. השום פנים ואופן אסור לכם להיפרד. אם תיפרדו, ייחשב הדבר ככישלון במסע..."

קלור ארדין נזכר בתיאור המזעזע של ויל דאגיר את השליחה חסרת האחריות והמצפון של לוריסטים נודדים אל מוות בטוח. הוא חשב על השימוש הציני בחייהם וחשב על כך ועל הוראותיו, שקל אותם ביחד.


קלור ארדין הגיע להחלטה.


המרתף של אחת המסבאות היותר פופולאריות בטורסאדאר היה חשוך. באפלה חובקת כל זו נשמע קול גברי, חזק:

"דברים משונים קורים בחוץ. כפרים מושמדים ללא סיבה נראית לעין, רציחות משונות באמצעות כשפים, שאנחנו יודעים שלא אנחנו יזמנו, מתרחשות ללא שום הסבר הגיוני. למה למכשף, עם כל הכוחות שלו, לרצוח סוחר בגיל העמידה ובעלת חנות תכשיטים? למה הלוריסטים לא מגיבים? אנחנו צריכים הנחיה בזמן זה, האם היא תוענק לנו?"


מתוך החשכה ענה קול שאין לזהותו כגברי או נשי. קול נטול מין, נטול רגש, נטול כל מבטא או אפיון אחר.

"הנחיה תוענק. עליכם למצוא ולעקוב, בחשאי, אחרי הלוריסט ויל דאגיר, אך ללא יצירת קשר כלשהו אתו. חפשו את ראש המסדר של היבשת, אך אל תתקרבו אליו יותר מדי. השוו את דיוקנה של הנרצחת עם דיוקנות מעברו של ראש המסדר. בררו באיזה אופן "הושמדו" הכפרים. דווחו לי על כל מאורע חדש. משוחרר".

קול פסיעות, מתרחק ונעלם.  


ויל דאגיר היה בטוח שהוא עשה את הדבר הנכון. יצירת הקשר עם דארה אוסלר פתחה בפניו מקור מידע עצום, והוא ידע שבקרוב הנתונים החסרים יושלמו. הוא הביט על קלור ארדין, שרוע כמעולף על אחת הכורסאות, ישן את שנת התום שלו. הוא חייך.

הוא קם מהכיסא, הלך אל המכתבה והוציא ממנה מפה של היבשת. עיניו נעו אל האזור במפה שאותו סימן לפני כל כך הרבה שנים, אותו חצי האי הארוך, שם התרחקו המאורעות שבגללם היא מתה... כשהוא חשב על כך שאם סוראק היה קצת יותר זהיר בניסויים זה לא היה קורה, הוא השתוקק למכונת זמן שתאפשר לו לחנוק את הזקן הארור, לראות את עיניו בולטות החוצה, את פניו מכחילות, לשמוע את חרחורי הגסיסה שלו...

בהינף אחד של רצונו, ויל קרע את עצמו מחוט המחשבה הזה. הוא הביט במפה, וסימן את הכפרים שהושמדו. מתוך המפה זינקה אליו תבנית שעשתה הכל כדי למשוך את תשומת לבו חוץ מלשיר מנטרות ולרקוד ג'יג. הוא הביט בקו הישר כמעט בזוועה, כי הקו החל בסביבות טורונה, אחת מערי הנמל של היבשת, ונגמר על גבול יערות וויר. זה לא היה הדבר שעורר בו זוועה. הדבר שעורר בו זוועה היה שקו זה, כמו חץ מורה דרך, הורה ישר על החורבות שבהן מסע ההקדשה שלו הגיע לשיא הסכנה, אותה העיר שבה עמד הוא לבדו בין החבורה הקטנה שאותה הנהיג ובין המוני היצורים שסוראק, בגאונות חסרת הזהירות שלו, שחרר על העולם.


השוער של האקדמיה ליד באלודי לא היה מרוכז במיוחד בדברים שקרו מעבר לשולחן שבתא הקטן. כל מעייניו היו נתונים למשחק הקלפים הנחמד והמשעשע שהוא ניהל עם עוזרו. הוא רימה, כמובן. היו לו הרבה "טכניקות ניצחון", והוא השתמש באחת הטכניקות הקלאסיות: הוא נתן לעוזר לחשוב שהוא רואה סימנים מזהים על גב אחד הקלפים, בעוד שהיו שני קלפים מסומנים בצורה זהה.

אושר נוזלי, חשב, ובמוחו הבעבוע הנוזלי של האושר התמזג עם צליל המטבעות שהעוזר שלו שלשל לידו. הוא מת מאושר, והעוזר מת מאוכזב.


השגרה שהתנהלה בתוך האקדמיה נמוגה לתוך תוהו ובוהו עם הבזק האור וקול הנפץ שבקעו מבקתת השוער. המוני נאשים מבוהלים הביטו מהחלונות על הדמות הבודדה שצעדה לתוך החצר.

בידה הימנית החזיקה הדמות ברק כאילו היה חרב, בידה השמאלית כדור אש כתום שר את שיר הבעירה שלו.


קלור ארדין מצמץ מול אור השמש שעבר דרך החלון הישר אל עפעפיו. הוא התמתח, פיהק, וזינק מהכורסה. עיניו נדדו על קירות ורהיטי החדר, ועברו כמה רגעים לפני שהאזעקה הפנימית שלו הופעלה... 


"לאן נעלם ויל?" חשב.

פיסת נייר על שולחן הכתיבה לכדה את עינו. זה היה פתק מויל.

"חכה בסבלנות, ארדין", היה כתוב בפתק. "אני חייב לבדוק משהו בעיר. חכה כאן או בחדרך. אני חוזר בערך בתשע. אף מילה לאשגר או שיהיו בעיות. אושר ועושר- ויל".

קלור קילל במספר שפות עתיקות, הבעיר את הפתק מעל אחד הנרות והלך לחדרו.


ויל דאגיר ישב במסעדה וחייך חיוך רחב אל האישה שמולו. הוא הרים את כוסית היין, "לחייך, דארה!" אמר.

האישה שמולו הביטה בו בעניין. היא הייתה לבושה בשמלה ירוקה שהתאימה מאוד לשיערה הבלונדיני הגולש. התכשיט היחיד שהיא לבשה הוא תליון בצורה של ירח. עיניה הירוקות נצצו לאור הנרות.

"מה כל כך דחו, ויל?" שאלה, "למה היית חייב לראות אותי אישית? מה הבהלה הגדולה?"

ויל העלים את החיוך יחד עם מעט היין שהיה בכוסית. הוא הביט בעצבנות ימינה ושמלאה, הסתכל בחשדנות באנשים שבשולחנות הסמוכים והחל לדבר בשפה שמעט אנשים חוץ ממנו ומדארה ידעו. העובדה ששפה זו הייתה שפה שבה קל יותר לבטא פאראנויה הייתה בונוס נוסף.


"משוה לא בסדר כאן, דארה. יותר מדי דברים משונים קורים. הרציחות היו משונות מספיק, אבל אלים המחריבים כפרים לאורך היבשת?! זה לא מסתדר לי. יש לי את הרושם שיש כאן הרבה יותר מהנראה לעין. במיוחד לאור העובדה שהכפרים שנשרפו מתווים מעין חץ ישיר לכיוון ההריסות של נורק. את זוכרת מה קרה שם. נתון זה קושר את הכפרים אלינו, האנשים שהשלימו את מסע ההקדשה ההוא. אבל עדיין אין לי תשובה בקשר לרציחות, או אפילו רמז".


דארה הביטה בו בעניין תוך כדי חיסול מהיר של תבשיל ירקות חריף. עיניה נצצו בצורה שהחייתה בויל את אותה תקופה פראית של אהבה, חופש והרפתקה שעברה זה מכבר. "אני מבלה יותר מדי זמן בלימודים", חשב.

"עד כמה שהבנתי דווקא יש לך רמזים, ואפילו הרבה כאלו. ידוע לך שיש קשר מסוים בין ראש המסדר לרציחות, כי התמונה של טרוול מצביעה על כך כמו החץ שבמפה שלך", דארה הרימה את כוסה וגמעה מעט מים מהכוס שעמדה ליד התבשיל החריף שלה. "אם זהו אותו רוצח, ניתן להסיק שגם המקרה השני קשור לכך איכשהו. ראש המסדר נעלם. זה אומר שהוא נמצא במקום אחר. רשת המורדים, שכידוע לך פרושה על פני כל העולם, אינה יודעת כלום על מקום הימצאו, וזה אומר שהוא ירד למחתרת איפשהו ושהוא מתכנן משהו. כמו כן, אם נחזור לעלומת הכפרים, אנו יודעים שלתואר "אל" זוכה רק כוח שמעבר לכל שליטה. כוח זה הופיע רק בכפרים, ולכן ניתן לקבוע באופן רחב מאוד שאין לו עניין בריכוזי אנשים גדולים. מכאן שהכוח הזה הוא אינטליגנטי מספיק כדי להבחין בין ריכוזי אוכלוסיה שונים. איך זה בשביל הרמזים שלך, ויל?"

ויל נאנח עמוקות. "ברטל אשגר צדק, דארה. אני באמת עצלן מכדי לחשוב כמו שצריך. נראה לי שהגיע הזמן להשתמש בשכל שלי לשם שינוי. תודה דארה, עזרת לי מאוד".

"שטויות, ויל, בשביל מה יש חברים?"...