שירה


אורי היה כותב את השירה שלו על פנקסים קטנים, 

שהלכו איתו לכל מקום

בתוך הכיסים שלו

גם בצבא,

וכך הפנקסים שנשארו אחריו

היו כבר מקומטים ועייפים.


השירים נאספו לקובץ שנקרא "שירת האינסוף", 

הוקלד על ידי האחיות,

ובמשך הרבה שנים התלבטנו מה לעשות עם השירים, עד היום. 

מוזמנים לקרוא, 

אם אתם רוצים לעשות משהו עם הטקסטים נא לספר לנו-

נשמח להלחנות, להקראות בערבי שירה

וכל רעיון אחר שיעלה בדעתכם.


כל הזכויות שמורות למשפחת אלוני- רוני, שרית ושיר. 



I

עשר מילים טרם שינה

כפגיון חודרות לנשמה

דוחקות אותך לפינה

במבול של כלימה


תשעה נושאי החרב

הנושאים את דבר המלך

הנלחמים לעת ערב

בעד חירות ובעד דרך


שמונה הם ימי השקט

הבאים אחרי אסיף

לעניים הם ימי הלקט

כשהערב בהם מכסיף


שבע הן מילות הכוח

שנשכחו בטרם עת

רק התנשמת והאוח

זוכרים אותן כעת


שש הן ארצות האלים

אותן לעולם לא אשכח

אין ביקום מילים

לתאר את יופיין שפרח


חמישה הם יקומי הרוע

שאליהם פניך פונות

מולך נפער הלוע

ומתוכו בוקעות קינות


ארבע הן רוחות השמיים

אהובותיי משכבר הימים

עוברות הן מל המים

וכוחן טהור, תמים


שלוש הן אחיות הגורל

הטוות אריג אכזר

שבקצהו נופל מורעל

אלוהי, הלא הוא הזר.


שני תאומי הרקיע

נלחמים בהלמות לבם

עד לשמש קולם הגיע

הקול האכזר של ריבם


יחיד עומד אנוכי

בעולם נהדר של תוהו

אליכם מגיע שיחי 

אך קולי לא לכם הוא


האפס, הריק, אתכם ממלא

ולהוציאו משם לא קל

אנשים חולים בעולם חולה

 לכם לעולם לא אמחל.
II



הוא זכר את הים

ושכח את הדרך

הוא שינה עולם

ועליו היה מלך


הוא הקסים במילים

וכישף עם עיניו

הוא כבל אלים

בחיוך של פניו


הוא היה מכשף, היא הייתה מטה-קסם

ועיניה ראו בו עולמות אחרים

הוא היה מטורף, היא הייתה שלוחת רסן

היא רצתה אהבה, הוא כתב לה שירים.


היא פחדה מהדרך

ושכחה את הים

היא אהבה מלך

וחיבקה את העולם


היא הוקסמה ממילים

וכושפה מניצוץ עיניו

היא הייתה בת אלים

שנכבלה מול פניו


הוא היה משורר, היא הייתה המחברת

ועיניו ראו בה את האש שבפנים

הוא היה עגמומי, היא הייתה קצת קודרת

אבל סיפורם נמשך כבר שנים.


הם נפגשו במקום

חסר רקע וזמן

קופידון עמד דום...

כך החל הרומן.


הם חיפשו את הנצח

ומצאו את השיר

היא נישקה על המצח

היא עזבה את העיר


הוא היה הצייר, היא הייתה המברשת

ואהבתם נהפכה לאגדת עולמים

הוא היה משונה, היא הייתה קצת אחרת

סיפורם אין לו סוף, הוא שלם ותמים.



III

אני חושב שתמיד ידעתי

את גורל האנשים הבודדים

כי אני את נשמתי נתתי

בעד תקווה מוחשית כאדים.

אני חושב שתמיד ידעתי

שמפה אין דרך חזרה

כל הגשרים שאני שרפתי

מותירים אותי כאן בלית ברירה.

אני חושב שתמיד ידעתי

את הסוד הנורא באמת

שכל החוכמה אשר צברתי

תהיה לריק אם אני מת.

אני חושב שתמיד ידעתי

שאף אחת אותי לא תאהב

וכנראה שעם זה השלמתי

כמו שמשלימים עם כל רעב.

ואני חושב שתמיד חיפשתי

את אותו הגביע הקדוש

ושאת כל חיי הקדשתי

לחקר הדברים שבהם אין לדרוש.




המציית להוראת החוט


תינוק נולד. מולו בפתח

עומדים משתאים ההורים.

בעריסתו שוכן הוא לבטח

ועל חייו הוריו שומרים.


פעוט זוחל. הנה כל רגע

עולמו גדל פתאום.

אך שמור מפניו הנגע

ולא יהיה בהגנתו מתום.


ילד צוחק. חייו עד הנה

מפגיעה היו מוגנים.

אך עתה לא יועיל שום מנע

להגן על התום שבפנים.


נער נמלט. כי הנה לפתע

נערים אחרים עליו מתגודדים.

את פניו הוא מסב ברתע

ודמו עליהם מאדים.


צעיר רוקד. מולו עלמה צוחקת

ובלבו שכרון כזב.

את נפשו החברה שוחקת

ודמו מפצעיה זב.


חייל נלחם. לא נגד הרשע

המאיים על ארצו מבחוץ.

מול מפקדיו עומד הוא חסר ישע

ולבו בתוכו מחוץ.


אדם עובד. אף לא פרודה

מעצמיותו עודנה נותרה.

נשמתו בעמל טרודה

קורבן עולה לשגרה.


איש מצליח. עכשיו גם נשוי

וילדים עדיין לו אין.

מעמלו קונה הוא לו כיסוי

לרפד לעצמו את הקן.


אזרח קטן. נתין פשוט בקהילה

וסקרים את רצונו מראים.

מאתו לא מבקשים אף פעם מחילה

ואת קולו לעולם אינו מרים.


זקן אלמן. שוכן לבטח

בתוך עיסוקיו הקטנים.

בתוך חייו לא המתח

ולא הטעם הראו פנים.


ישיש גוסס. בכל חייו

נזכר הוא עתה לאטו.

קופצים הם מול פניו

ומראים לו את גדולת שגיאתו.


מזון למפרקים. איה הילד

אשר בתמימותו צחק?

כמוהו תמצאו רבים בחלד

שכוחם עדיין לא נשחק.


B.G.C: CHOOSE THE PATH. 

            NO REGRETS. NEVER.



IV


This my sword is black and silver

This my life is cruel and short

This my heart is a weary river

This my spirit is my fort


In my right I hold lightning

As though it was a sword

In my left a fireball singing

His song of burning words


דברי נערי הקיבוץ


את גופתה הפלנו

ולשמיים שלחנו מבט.

את כבודנו חיללנו

ואת כבוד הבת.

מול פנינו השחר עולה

ומאחורינו עומדת אחת

שספל עלבונה מלא

ושצחוקנו אותה שחט.

אל הבור אותה הבאנו

ועל עבר פי פחת

שם מולה עמד צחוקנו

ואת כבודה סחט.

שם לעגנו חוררה

באומרנו "סתם אחת"

יקראו לה "סוררה"

ואנחנו לא נחת.




B.G.C: THE PRICE WAS PAID. 

            THE DEED STILL UNJUST.


V


את אישה-אלה חרישית

מנשקת בצורה לא אישית

מדברת בקול של דממה

כשאת חודרת לתוך הנשמה

את נותנת ולא לוקחת

את נרדפת ולא בורחת

את אוהבת ולא שוכחת

את תמיד אותי לוקחת

מעבר לזמן ומעל למילים

משקה אותי במשקה האלים

מובילה אותי בדרכים של כוח

מלמדת אותי לזכור ועוזרת לשכוח

את אימי, אחותי, כל אישה בחיי

בת-הליקון. לחייך ולחיי,

ובשם היופי והשלווה

אם תנטשיני, אגווע!

(לאחותי).



VI


בסופו של דבר היופי ילכוד אותך

יטיל בך את סכיניו כאילו היה ציד

ותתפלל רק לרגע שהיא תראה אותך

לרגע שתוכל ללטף לה את היד

אבל צריך יותר מאומץ, צריך גם העזה

כדי לסכן ידידות על מזבח אהבה

ואת התוצאה איש עוד לא חזה


VII


שפן מכובע, שולף קוסם בגלימה ירוקה ושחורה

אמת מזמן, שולף מלומד מספרים עתיקים

מוות מהיר, שולף אקדוחן בסרטים ישנים

אני שולף שטויות מהאוויר, אהבה ממבט, שיר משעמום

מילים ללא הרף, מפל של אמיתות ושקרים.


מי אני?

אני ראי של העולם, 

אדם בזכות שיר, 

שיר בזכות יופי,

יופי בזכות אהבה, 

אהבה בזכות דמיון, 

דמיון בזכות בבואה, 

בבואה בזכות ראי....

אני ראי של עצמי.

והעולם שונא, אוהב, מקנא, רוצה, שר, וזועק, כואב, וחי,

חי, חי, חי, חי.

העולם ראי שלי.

אז מה אם מוות? אז מה אם חיים?

אז למה איך מתי כמה מה? 

זה משנה למי שזה משנה לו.

ובועות דמויות אדם צפות ללא שינוי.

ולעולם? לעולם לא איכפת?

העולם ראי של עצמו.


VIII


't is a war I fight against reason

A battle for my life and soul

Every little loss, every petty treason

Brings the destroyer towards its goal

't is a hope I wield against all reason

A weapon as solid as fog

Every flower can bloom but only in its season

A triumph is due for the underdog

't is despair which fights me, backed by reason

Courting death, corruption and insanity

Every open wound furthers its vision

Crushing my knowledge, power, vanity




IX


קרה כמו קרח, עזה כסופה

מלובנת בזעם, בסבל שטופה

כפת הפנתר וניב הנחש

האש המאכלת אנשים כקש.

נקמה ללא חשק, מתום או קץ

נקמה שתאכל את אויבי העץ!


X


Fires on the seashore

Fires on the sea

Death and desolation

Are that you can see


Fires on the seashore

Will be here evermore

They'll sit on your door

While all people are no more


XI


פנייך מביטות בי מחלון דועך

הערב רד, והאור היחיד- עורך

ושירך הנוגה אכזרי כה וקר

ואין בו אף זכר לתקוות מחר.


נשען על מטי מול קרת עוממת

רואה את שהיה ושהיה עשוי להיות

ושירתך פסקה, לבנה עולה דוממת

ואני מחייך ומחליט עוד לחיות


ומחליט כי הנה הערב הגיע

והחושך מגלה לנו חושים אחרים

אל סף דלתך שוב לא אגיע

שוב אליך לא אכתוב עוד שירים.



XII


תבהה בירח המלא שם בחוץ

תדהר על חלום בנהר התקווה

דמיין שאתה חשוב, דמיין שאתה נחוץ

אשליות נבנות משכבה על שכבה.


תקשיב לשיר הטבע במקום בודד

תבנה לך עולם משאריות של שגרה

דמיין שזה זמני אך דע שזה לוכד

מציאות מתגשמת מתקווה שבורה.





XIII


במקום בו השמש הפסיקה לזרוח

יש אנשים ששכחו איך לברוח.




XIV


אין דבר שקיים לנצח

אין דבר שהוא מושלם

בכל מקום שנאה ורצח

משתלטים על העולם


לכל אדם מגיע קץ

לכל מת יש זמן תחייה

לכל צייד יש את החץ

ולכל אבל יש זמן בכייה.



XV


מהי השקיעה, אם לא הבטחה של זריחה?

מהי הזריחה, אם לא הבטחה של שקיעה?

מהו הזמן, אם לא ניסיון של בריחה

ממבט אל קץ הזמן ואל הבריאה?


מהן מילים, אם לא תמצית המחשבה?

מהי תשוקה, אם לא חיקוי לאהבה?

מה תעשי לי אם אגיד לך שכיום

אהבה היא כבר לא מילה, היא רמז של חלום?


כשתראי שוב שמים, לעת ערוב היום

כשתביטי שוב במים, כששוב תחלמי חלום,

כשתאמרי שוב מילים של תשוקה או אהבה

זכרי נא שהאמת, מחלומות היא שאובה.




XVI


אילו חושים חסרים לבני אדם

שאיננו מסוגלים להרגיש עולם

גדול שלם, נע תמיד סביבנו

עולם אחר, עולם שלא לעינינו?


אילו פלאים נעים מסביב?

איזה עולם שונה, מרהיב

חי מעבר לחושינו

מתהלך מעבר לעינינו?


Her taste in your mouth is scathing

You're deep into the sharing of wealth

And when the storm at last leaves you

The rapture at long last gone

You know she has found and lost you

You know you'll never again be done.



XVI


Stepped in the blood red streets

Of desires old and new

The mystic weaves a dream

A vision strange but true

The lord of passion rises

Immersing you in his storm

You smell perfume and spices

Your skin is throbbing and warm

Your eyes see all and nothing

You hear naught but shallow breathes


הרהורים מתוך בדידות


הקור את לבבי קורע

ואת זרעי הבדידות זורע

אך לנצח אזכור פניה

ואת האש שבערה בעיניה


"להיות בודד? זה לא כל כך גרוע...

איום יותר להיות בין אהבות קרוע!

כך טענתי וכך אטען שוב ושוב

למרות שזאת אין להוכיח בחישוב!"


-"את ההבנה לעולם לא תשיג-

אם את זמנך תבלה בשיח ושיג..."

"מילות הנביא או בירבור המטורף?"

-שאל ההמון ואת חוטמו גרף.


"להיות בודד? זה לא כל כך גרוע...

כל עוד לפחות ישנו איזה אירוע!

השעמום הוא אויב המכה שוב ושוב

ואת נזקו אין להעריך בחישוב!"


"בשפיות יש חולשה"

לי אמרה האישה

"האם החצי ריק או האם מלא?"

הוסיף אז הספינקס: "גלה!"


"להיות בודד זה לא כל כך גרוע..."

עונה אני, שעל גבי שרוע

"הטענות שלכם עלו שוב ושוב..."

ותולה אני שלט: "מיד אשוב".


"כי חברה מתאימה לנזיר

כמו נזם זהב באף חזיר"

מהנהנת המוזה: "שירך נצחי"

וקליע יורה בי במצחי.


"הוא לא היה ברנש כל כך גרוע..."

אומרים המביטים על גופי הקרוע.

"אולי הוא אמר משהו חשוב?

נצטרך לעבור על כתביו שוב!"




B.G.C: NO ONE EVER SAYS SOMETHING IMPORTANT.


XVII


זו חרבי, בשחור וכסף

אלו חיי, אכזרים וקצרים

זה לבי, נהר עייף משצף

זוהי רוחי, היא מבצרי


טיטאן


העולים לֶרַגלְי

הבאים לחפש

את הכוח שלי

ואת סוד האש

כי אני פרומתאוס על ההר

והנשר את קרבי אוכל

אין לי כוח לראות את המחר

ולכם יקיריי אני מוחל.


זאוס, האם שומע? עבור,

עשיתי כל מה שאפשר

נתתי את חירותי לדור

והם הפכו את האש לשטר

שחררני, עתה, למרות שלא אתנצל

הגד לנשרך לסלוח

כי לבני האדם אני מוחל

יש גבול לכוח.


תן לי חירות

או תן לי מוות

רק אל תיתן לי חיים

ללא שינוי, ללא ערות

כי עדיף לי מוות

מלחיות כך בין הגלים.


זאוס, האם שומע?

כאן הטיטאן הכבול מדבר

אפילו נשרך דומע

כשהוא עליי עובר

אל תרחם עליי

ואל תזיל דמעה

אל תתן לעלות לרגלי

כאן האל אשר רימה.


המעשה נעשה והלפיד עבר

ואת הלקח למדתי, תודה

הרוח מצליפה בי, כאן על ההר

בכל כוח הודה

אז אל תשכח

ואל תפסיק לשמוע

את גופי הנפתח

ואת צרחות נשרך, אלוה.


ניסיתי, זאוס, אי אפשר לומר שלא.

ליצור עולם בריא יותר

אך נראה שכל כולו

להיות חולה מעדיף להישאר

האנשים ממשיכים לרוץ

ואני נשאר בחוץ

למרות שהייתי הגשר...


- תעזוב אותי, נשר! -


B.G.C: TO Sacrifice FREEDOM FOR THE  

        GREATER GLORY OF HUMANKIND


XVIII


מעל הר הליקון, באמצע היקום

מביטה על האנשים במלחמת הקיום

המוזה עומדת ובוחרת לה שליח

שייתן מעט טעם לקיום זניח


במקומות רבים עמדתי

ואז אותי היא בחרה

(לרגע קט, כך למדתי

מתוך עמקי שירה)


ככפוי שד אז כתבתי

על אשר מצאה ידי

את שירי האלה שאהבתי

(אותם אהבתי ואלוהים עדי)


זוהי שירת האינסוף

שירי המוזה, האלה

ואינם הם בני חלוף

כי לאנושות הם קורבן עולה.



XIX


I sing the song of chaos

The song of lawless skies

I sing the song of power 

That in the maelstrom lies.


I sing the song of order

The song of rock and steel

I sing the song of rigid law

That holds the big world still.


I sing the song of pleasure

The song of priceless youth

I sing the song of fire balls

Which burn the world in sooth.


I sing the song of lovers

The song of endless troth

I sing the song of the great light

Which draws man like a moth


הזר


בחברה שבה להיות שונה

פירושו להיות לבד

תמצא את הזר תמיד קונה

מסכות של כל אחד.


הזר בחברה מתורבתת

את מסכותיו יכול להפקיר

אך במקום אחר משורבטת

הכתובת על הקיר.


הזר נצחי הוא

הוא טבע האדם.

את העתיד מכתיב הוא

את עתידו של העולם.


הזר הוא ציפור הנפש

הוא בסיסה של החברה

אך המקום שטוף ברפש

הציפור כרותת אברה.


במקום לעוף, הציפור לובשת

מסכותיהם של אנשים רבים

אחרת תהיה היא חובשת

את פצעיה המרובים.


העולם גווע, זה ברור

ונותר רק לקנות זֵרים

אם לא ניתן שחרור

להמוני הזָרים.


B.G.C: HEY, PEOPLE, LEAVE THEM STRANGERS ALONE!

שקיעה


ציפור קטנה מצייצת

שועל מדלג על בול

עץ אורן עתיק מחזיק בין ענפיו

שקיעה.


אריג צבעוני של פרחים נפרש

ובתוכו אפשר לראות

אהבה.


והמים, זורמים בנחל, קולם הענוג

מלטף, מושך, מקסים ולוכד אותך

בכישוף עתיק שבא לפני היום

ויישאר אחרי

הלילה.


וצחוק זורם, פראי, חופשי

כנהר שסכר נפרץ בו

אושר נוזלי

בחיוכך.


ואת גלימת המלכות הסגולה

שעוטים השמיים

ראיתי.


וכל אלה באים בלאט,

באים כדי להעריץ

אותך.


XX


Donning power like a clock around me

Weaving words into spells and lore

Holding souls in my gaze of ebony

Traveling like a razor into the core

Caressing her hands with the touch of a lover

Binding her thoughts with cables of truth

Hiding myself with lust as my cover

Waking her mind from the sleep of her youth



אורקל


נבואה היא לא עול

נבואה היא כוח

לכן אסור למחול

לכן אסור לשכוח.


אם הייתם רואים שמיים

שחורים מעשן העצים

והייתם רואים מים

שמשקים רק שדות קוצים


לא הייתם בוחרים אחרת?

לא הייתם משנים עתיד?

נבואה אף פעם לא אומרת

נבואה מתגשמת תמיד.


נבואה היא לא עול

נבואה היא כוח

לכן אסור למחול

לכן אסור לשכוח.


XXI


בוקר סתיו טרם אור

הנשלט בידי הקור

קם אדם ושמו אבנר

הסיט וילון וכיבה נר


הציפורים בשמיים עברו

ועיני אבנר אמרו

כל מה שאפשר לומר

לפני בוא יום המחר


אבנר לקח גלימה וחרב

חשב שישוב בטרם ערב

והלך לברך את יריבו

הכול שקט, פרט ללבו


אבנר הגיע אל השער

מולו קם פרא נער

שערו שחור ורב

ומסתיר את שחור עיניו


"בוא לצד, אבנר השב

כי לך קורא יואב!"

עיניהם תרו וחיפשו

אך מבטיהם לא נפגשו


הלך אבנר לצד השער

ועיני יואב הבריקו בסער

עיני אבנר התרחבו וקשו

כאילו במזימת יואב חשו


מבטם נלכד זה בזה

עיני אבנר- עיני החוזה

במותו את העתיד

ואישונם כמעין לפיד


עיני יואב לפיד הקרח

כוח קר שכרות- ופרח

חייו של לוחם והֶלֶך

תם על מפתן המלך.



XXII


המשורר המטורף היה נביא ומלך

היה שד משאול והיה פעם הלך

אין לו כלום בחייו פרט לרצון

וגורל שחומד לו רוב הזמן לצון


המשורר המטורף משלם את המחיר

הוא קורא ומבין את הכתובת שעל הקיר

הוא יחיד, הוא מוזר, הוא שונה מכולם

ובכף ידו מונח עתיד העולם


המשורר המטורף מפרפר מכאב

הוא כמה לאושר וליופי רעב

כשהיופי סכין הוא יהיה הקורבן

ובידיו ישועה וקיום וחורבן.


השיר כמסכה


שיר עצוב או שיר שמח

שיר איטי או שיר קולח

את כולם אני נושא עמי

כולם מסכות הם לי.


מסכה בוכה או מסכה צוחקת

מסכה ילדותית או מסכה בודרת

מסכת הטוב או מסכת הרע

אותן מעליי איש לא יקרע.


הפנים שמאחור לנצח יוסתרו

למרות שלגלותם תמיד יחתרו

אויבי ואוהביי וסתם סקרנים

המשוועים לראות את הפנים שבפנים


אומרים שהכלל הוא יותר מסך פרטיו

שטויות! כי אז הוא היה קורס תחתיו

והמנסים את חידתי בדרך זו לפענח

לא נותר להם אלא בייאוש להיאנח.


כל הדרכים מובילות לתהייה

על מה שיהיה ומה שהיה

אותו כוח המוליככם שולל

ואת נשמותיכם מפיל חלל.


ואני? בתוך מסכה זו אגחך

בעוד התסכול את נפשכם לוחך

ובעוד הסקרנות את נשמתכם אוכלת

מסכותיי הן בנפשי מאכלת. 



XXIII


יש ימים בהם אני רואה

צללים של אנשים ששכחו מזמן אותי

ואני לא שכחתי, ואני בוהה

בעוד שזיכרונות בוערים עד כלותי.


והם מביטים בי, עיניים מבינות

ששכחו מדוע ההבנה הזאת פתאום

ידידים ואויבים, שנאות ואהבות ישנות

הם שכחו, ועתה הם חוזרים כחלום.


ואני מתקרב, מרגיש את הקרבה

למשהו שהיה ולא יהיה שנית

שנאה אחת לא חוזרת, וכן גם אהבה

רק הזיכרונות הולמים בי כחנית.


צללי עוצמה, צללי רוח, צללי אנשים

מה לכם פה, עם האיש מעברכם?

אין אתם מרגישים ואין אתם חשים

את הדרך שבה אני מגיב למראכם.



XXIV


עין לעין. מבט למבט.

רצון מתנגש. הולך ונחלש.

בוהה בך בערב בו באת

ומשפט אחד במוחי לש ולש.

כי עזבת. כי לנצח העבר

רודף ורודף לעולם לא נואש

והד מהדהד: "תפסיק כבר!"...

האוותר בשקט או האם ארעש?

ויושב וחושב ומהחדר אז נס

ואל השקט שבחוץ בורח.

ללא מעיל וללא פנס

לחוץ עכשיו אהיה אורח.

באדמה אתנחם ולשמיים פניי:

אותם כובש אני ברוח.

והאש שדעכה שוב תדלק בעיניי

וארוץ ואשיג את הרוח.


XXV


השמיים צופים על הדרך

אותם שמיים מביטים על ים

ושוב הם בוהים בכרך

מסתכלים הם פה ושם.



קינה


העוצמה באוויר.

הלב נאלם.

בן התמותה מחוויר.

הסיפור תם ונשלם.


השלום לא לנו הוא.

לנצח נאבק מול הרוע.

אך בסוף נגיד: "הביטו וראו,

את זרעי היופי אפשר עוד לזרוע".


הגבורה אבק היא,

החרב סופה להישבר.

רק עתיד עגום עוד קורא לי,

עוד קורא לי להישאר.


מרים את מקלי והרוח נושבת,

נשען עליו ושקט נשלח.

לקינת המתים אוזני מקשבת,

"עולם לא נשכח, לעולם לא נסלח".


"מן הסתם, לשווא חיינו,

ולריק דמנו זב.

אך ממעיין השנאה שתינו,

וזעמנו לא כזב".


"אל המוות נקרא!

אל נקמות, הגלה!

תן נקם על הגוף שנקרע!

כי כד זעמנו עד שפתו מלא".


"את רוצחינו המת,

ואת עמלם הרוס.

את עולמם מוטט,

תן לנשמותיהם לקרוס!"


מרים את מקלי ודממה מתנפלת,

נשען עליו וקולי נשלח:

"את רוח האדם קינתכם משפלת,

ובתבניתו אלוהכם נמלך".


"את השופט יפיל הנצח.

את האדם יפקוד הדין.

אך עם נשמותיכם המשתוקקות לרצח,

האדם השלם לעולם לא יסכין".



כך אומר אני לאבק הכוכבים,

כך אני לריק מדבר.

כי את הרוע בטוב מסווים,

כי כבר אין לי רצון להישאר.


היסוד רועד.

הרצון לאוויר.

המוות סועד.

בן התמותה מחוויר.


מטאפורה


הזמן זורם כנהר מורעל

ולידו דמות אפלה צועדת

מאחוריה עדר אנושי מושפל

ללא רצון להמשיך ללכת

ורואים-לא-רואים מביטים

אל העולם בו החיים

מתנהלים להם לאטם

נטולי רגשות אשם

ומפעם לפעם דמות עוברת

ואל קבוצת האנשים המושפלת

בעיניים כבות מצטרפת

ואיתם ממשיכה ללכת

יום יבוא ובו יקום

אפוף בעוצמה, כולו בוער

יצור שהוא גשר-של-כלום

לנצח עובר לא עובר

ובקרב העוצמה יגבר

והדמות האפלה יפיל

ואותה יטיל לנהר

ושלשלאות המוות ישיל

ואת עדר המתים ישחרר

ואת הנהר יחסום לנצח

ושום עדות לא תישאר

על אדם, חיים ורצח.


עיר נוב


שיר בלי קץ בלב

עיניים שחורות

מביטות בכאב

על המאורות

צוחק לו הישן

זועק בעל-האוב

מראש הר עשן

למרגלות עיר נוב

ברקים שחקים מעל

ודם! על הבלע

בגשם מעורפל

אבן עולה מקלע

פנים מרוסקים

מביטים אל על

שירים מחוקים

מתנגנים בהיכל

עומדים על ראש הר נוב

זועקים אל המרחק

ולפעמים, אך לא לרוב

זיכרון כואב נמחק.


שיר בלי קץ בלב

ורק הדמדומים

מכסים את היושב

בתכריכים אדומים

ושוב חוזר הכול

ושוב המנגינה

נבלעת שם בחול

נעלמת בפינה

עומדים על ראש הר נוב

צוחקים אל מול העיר

ורק הגשם הטוב

נשאר כאן להזכיר. 



ושוב הגשם


שוב הגשם, בא, מלטף

בא ואת עולמי שוטף

את פרחי הסתיו ממותם קוטף

אליי הגשם, בא, מלטף.


שוב הגשם בסער, ועיניי יבשות

והרוחות מסביבי לי סודות מלחשות

ושפתיי, את הטיפות מלטפות, חשות

את הכאב שנשמות לובשות.


שדה


החושך אופף אותי כליל

פרט לאלומת אור ירח

בהלכי בשדה, חופשי בעליל

לא רודף ולא בורח.


ברוח נושבת בכוח אימים

כשאני בך נזכר

ובשנינו ביחד, כשישבנו חולמים

ובהלמות לבך הגאה והקר.


גבעולים מתנודדים מול עיניי התועות

המחפשות נואשות את דמותך

ואור לבן, פניני, את אהבותיי הקרועות

מאחד ללהב שאת לבי חותך.


הכאב היפה שאותי ממלא

כאשר את אינך עמי

עובר ומשאיר אותי חולה

ונאבק בחושך בכוחות עצמי.


יללת הזאבים ביערות רחוקים

כה מתאימה הייתה לרגע זה

שאין לו גבולות ואין לו חוקים

והוא תמצית המחזה.


החושך. הרוח. גבעולים מתנודדים.

הכאב ויללת הזאבים.

לכוח הגואה יהיו הם עדים

כי אותי בקסמם הם שובים.


את הקסם הזה מביא אני לך

כמקריב לאהבה קורבן עולה

את שירי הרוגש, הקשה והרך

מלחשות לך שפתיי כתפילה.


העיר


דמה של העיר זורם

בצינורות הביוב

ובתוכם הסבל פורם

את חייו של העלוב.


שירה של העיר נשמע

בשאגת רכבים

את אוזניכם סתמו באימה

כשהרעשים מתקרבים.


כוחה של העיר נגלה

בכיעור ההמון

המבעבע בתוכה כמוגלה

בפצעי האגמון.


סופה של העיר קרב

כשכולם זרים זה לזה

הקץ שלה אורב

בעיניו של החוזה.


B.G.C: RUN! RUN! AWAY!

דרך


אני צועד עתה בדרך מעורפלת

דרך שמחה, דרך שקטה, דרך סובלת

מסביבי ערפל, ופניי קדימה

צועד הלאה ומביט פנימה.


אני צועד בדרך ונזכר בשירים

חלקם נשכחו וחלקם עוד נשארים

מסביבי הערפל, זורם, נשבר,

מגלה לי אמיתות שנשכחו זה מכבר.


אני צועד בדרך, בדרך אליך,

 אל תוהו שערך וצלילות פנייך

מסביבי ערפל נמוג פתאום כטל

ואני מביט אלייך, לשמיים, אל על.


הרוח


הרוח מחייכת בנשיקת הקור

ואני מחייך לה בחזרה

וממשיך לכיוון האור

המחכה לי בקצה המנהרה.


הרוח מלטפת אותי נוגות

ואת ראשי בחיקה אני כובש

אם היו לה פנים, עיניה הנוגות

היו כיהלומים שאני לוטש.


הרוח רועשת בצעקת הטבע

ושריקתה באוזניי כמעין שיר

היא עוברת בעמק ומעל הגבע

וזעמה הקר לאטו מפשיר.


הרוח כמותך, בלתי צפויה

וכמותך אותה אני אוהב

כמותך יכולה היא להיות שבויה

רק בלבי הקר והלוהב.



ירח על העיר


עיניים מבהיקות בחושך

וירח על העיר!

את צווארך בעונג אני נושך

ושותה דם ייני בהיר!

מעיניך צעקה זורמת

מלבך השיר נשפך

ובקושי את נושמת

תחת ירח שזרח!


ראי את הרוח

שמעי את האימה

לעולם לא אנוח

אי אפשר להיות בטוח

שפתיי אדומות כתפוח

ומחייכות ללא כלימה!


תצחקי כשאת כותבת

תבכי כשאת שמחה

אם אותי את אוהבת

כמוני עזרי מנוחה!

את עומדת מול עיר כואבת

וידך על צוואר זב דם

את אמרת שאת אוהבת

לראות מעבר לאדם!


אז ראי את השמיים

בידך צביר כוכבים

אדומים, נוטפים כמים

כדמעות מול העיניים

אנחנו, לבדנו, שנים

ולבותינו מתקרבים!


רוחות השמיים סוערות הלילה


ראי, רוחות השמיים סוערות הלילה

ראי, ערפל כבד זורם וקר

שמים וארץ נלחמים עד חרמה

גשם כבד מציף את האדמה

ראי, בלילה כזה את שירך אני שר.


ידיי, כרוחות הן על פני אדמתך

מיליי, כסופה הן על פני נשמתך

דמיי זורמים כנהר על עץ מזבחך

שפתיי לוחשות לך תפילה

ומהן לא יוצאת אף מילה

את רוצחת אותי בשתיקה ובקור

את הישועה שלי המותירה אותי מאחור

ראי, רוחות שמיים סוערות הלילה...


והלילה הזה שקט, אפל וקר

לליל אלף השנים אין יום מחר.


טיפות הגשם דמי נוזלות על מצחך

משב הרוח שפתיי מלטף את שפתייך

אם תרצי אבוא, אם תבקשי אלך

מציית ללא אומר לפקודת עינייך

מחכה ללא קול לחיוך על פנייך

ואני עוד אחזור, ואני שוב אלך

הכול למגע יד קל על רכות עורך

ראי, רוחות שמיים סוערות הלילה.


והשיר שאבד, אבד לא לאמת

והאיש הקורבן, עוד חי ולא מת

וחיוך אכזרי עוד לוטף את פנייך

וניצוץ של רשע על ברכות עינייך.


ראי, רוחות שמיים סוערות הלילה,

דעי, אני תמיד לך עבד ואדון

וגם אם הנצח אוסף הכול לחידלון

את ראית את רוחות השמיים סוערות הלילה.




XXVI


אני, כמו עץ ברוח

מתכופף ונע אבל נשאר

תמיד לזוז, תמיד לנוח

תמיד לזעוק את השיר הזר.


זועק את זעמי אל מול השמיים

כואב את כאבך עמוק בפנים

אחד לא מספיק, ומעטים הם השניים

שלושה שרים את אמת השנים.


והזמן תעתוע, והאמת- אשליה

שום דבר לא יגיע, ומעוף הדיה

על חורבות חושים הנחות ליד הים

בעולם לא ידוע רק העכשיו קיים.


XXVII


מה תגידי ללבנה, עוטת הבושה

מחווירה היא מול יפי פניך, אישה

עיניה מושפלות, לידך עומדת

אלת האהבה, את יופייך חומדת

וולקאן הענק, נפח ברזל ועשת

מחייך מול השריון שנפשך לובשת

עת מארס הסבל, אל דם ומוות

צוחק מול מלחמתי באהבה בת אלמוות.



XXVIII


זה שקט מסתורי שמתגנב לפתע

ופנייך מביטות אך לא רואות

זו חשכה מסתורית, בה זר הנטע

דברים מוכרים אי אפשר לזהות.


זו אשליה חינוכית במקום מושחת

את עומדת מבולבלת במישורי מבוכה

זו מחשבה בהירה שעליך תונחת

הסכין שיחתוך ממך את המנוחה.


זה צחוק פתאומי, לכאורה חסר פשר

זה כוח לא מוכר, ללא שם ומקור

זהו שירו הבודד והגא של הנשר

זוהי ההבנה הפתאומית שמראה את האור.



XXIX


את צוחקת אך אני בוכה

בוכה על אובדן השקט והשמיים

על מוות עיוור וילד נכה

על חילול האדמה והרעלת המים


את צוחקת ואני יודע למה

משחר הזמן כבר שכחת איך לבכות

צחוקך המריר ובינתך שלא נמה

מראים לך את מלוא כאב המכות


את צוחקת ובעיניך שמעות

שמשם אף פעם לא ירדו

לשמע צוחקך הימים והשעות

הפסיקו לזרום ובזמן מרדו.




XXX


אני עומד מול השמש הזורחת

ואני לא רואה שיער בהיר

לא רואה אותך פורחת

רואה רק את גגות העיר


אני מביט אל השמיים

ומחפש, מחפש ענן

שבתוך סחרחורת העיניים

לי ייתן סימן

שיש חלומות שמתגשמים

שיש אהבות שלא אובדות

ובינתיים רק הרעמים

משחקים על הגגות...


איפה את עומדת

בין חורבות מילים

שבתוכן את לוכדת

את יפי האלים

לא המילים שלך הן

ולשקט אין מפלט

מילותיי הן, חרותות באבן

מילות העבד הנמלט

את צוחקת ואני רואה

את יודעת שאני בוכה

אני נופל לרגליך, בוהה

ובתוך שיערך מבטי שוחה.


אני מביט על הגגות

ואני לא רואה אותך

בעיניי נקוות דמעות

ניגרות כברזל מותך.


איפה את עומדת מה את רואה

איפה שם הרשת

שאותה את מטילה?


את השקט כבר שחטת

את המוות כבר הזמנת

מכוכבך כבר נחתת

וטבחת באשר האמנת

את צוחקת מול פניך

מביטה באור לא לך

ורק בתוך עיניך

העצב בלאט נפתח.


מיכל


אם היית רואה אותה אז

בגלימה לבנה, על כתפה בז

עיניה כוכבים ושערה ערפל

היית מבינה מדוע אני נופל.


אם היית חודרת מעבר לתעתוע

מעבר למראה עיניים קטוע

גם את היית רואה את הבז

ואת החיוך שהיא לבשה אז.


כי מספיק שתדעי לראות ללא עיניים

מספיק שתוכלי להרגיש את השמיים

מספיק שתוכלי לראות אותה באמת

כדי שתביני מדוע לבי לא מת.


כי בשעת השקיעה ראיתי אותה אז,

בגלימה לבנה ועל כתפה בז,

והבנתי שמראה עיניים הוא הזיה

ורק מהנשמה יכולה לבוא ראייה.


אותלו


מה פניך חוורו, אנוש?

מה עיניך שאגו דומם?

ידיך נשלחו כמו לבלוש

אחרי עקבות רוטטים של דם.


לא דמך, אנוש קרוע

אלא דם אהובתך השותת.

האם לבך עתה פרוע,

או האם לבך פשוט מת?


ידך נשלחת, בן-אדם

ומה ידך תמצא?

נתיב מסומן בדם

לבה של אהובה.


מותך הגיע, נשוך העת

ובידו נוצץ הלב

של גוף אהובתך המת

-בוא עמי, אדם אוהב.




XXXI


הלילה ירח מלא מביט בשמיים בהירים

ותאורה מלאכותית מעוורת אותנו לכוכבים

למדבר אין חוקים, רק עמקים והרים

שתמיד כה רחוקים, אך גם כה קרובים


השיר הוא אונס של שפה וקצב

אך אי אפשר לאנוס נערה שרוצה

הוא נכתב משעמום או נכתב מרוב עצב

ולפעמים מתשוקההה שאינה מרוצה


כשאתה גומר והאורגזמה מתפוררת

כשהשיר נכתב והאקסטזה נפוגה

נותרות רק מילים כתובות במחברת

נותרת רק מיטה שבזרע ספוגה.




XXXII


בסופו של דבר הכול מסתכם בשאלה

כל התשובות שיש ואין לך- חסרות טעם

תענה רק כן או לא, אין אפשרות אחרת

האם אתה אוהב?


האם אתה אוהב מספיק את העולם

כדי לסבול את כל הצואה שהוא מטיח בך?

האם אתה אוהב מספיק את חבריך

כדי לסלוח להם על כל הפגיעות שפגעו בך?

האם אתה אוהב מספיק את אשתך

כדי להישאר אתה גם כשגופה מזקין,

שדיה נפולים, עיניה טרוטות ושוורי הזמן

חורשים בפניה את שדה העצב והזקנה?

האם אתה מספיק אוהב את עצמך

כדי לתרץ את כל השגיאות הענקיות

של חייך בתירוצים אינפנטיליים שרק

נרקיסיסט מסוגל להמציא?


בשורה התחתונה רק שאלה אחת

נשארת:

האם אתה אוהב?

ככל שאתה אוכל יותר מהרגש הזה

כך אתה נהיה יותר רעב.




XXXIII


מעבר לדרך רק שקט קיים

חוץ מהשמש השוקעת בים

וירח בשדה כוכבים מבהיקים

בכידונות אור עתיקים ודקים.


מעבר למוות רק זכר ישנו

ואולי חלום שכמוהו אינו

רק אשליה קסומה וכואבת

שהורסת נשמות ונפשות שואבת.


מעבר לך רק חושך כורע

נרתע רק מפגיונך הקורע

את כל נשמתי במכה של יופי

בך, יקירתי, אין למצוא כל דופי.




הכול פתוח


היא עומדת על צוק, שיערה ברוח

וידיה מונפות אל השמיים, אל על

היא צועקת לפתע "הכול פתוח!"

וכוכב לבן מראש הצוק נפל.


היא נופלת למטה, נעלמת ברוח

ושום סימן ממנה לא נשאר

פרט לרוח השואגת "הכול פתוח!"

בקריאת תיגר על גורל אכזר.


היא מופיעה פתאום בשדה שכוח

וחיוך על פניה עולה

היא אומרת במרירות "אכן הכול פתוח...

אך אנו חיים ביקום חולה".


על שפתיה האדומות, אדומות שתפוח

עולה אז פתאום מחוק מוזר

"הו אלוהים, הלא הכול פתוח,

אז למה הנתיב כה אכזר?"



את!


מה את יודעת על בעל הלב הבודד?

איך את חיה עם הזיכרון שבוגד?

אנו חיים  בתופת על פני ארץ

מבלים את חיינו באדישות ובמרץ

מוקפים במטורפים

שמנהלים לנו את החיים

ואף אחד לא עומד בפרץ!


מה את יודעת על השלמה?

את לא יכולה לראות את הכאב שבנשמה

אני חי לי באש של אכזבה אוהבת

שכל טיפה של חום ממני שואבת

מחפש לי אהבה

ומוצא רק אכזבה

ונשאר עם נשמתי דואבת!


מה את יודעת על תחפושות?

מאחוריהן את לא רואה נפשות נהרסות

את חיה לך בעולם מוגן

מאושרת, בודדת שלא עזבה את הגן

מתעלפת מכאב

שוברת לי את הלב

ומקריבה אותו בהתלהבות של פאגאן!




XXXIV


בגן העדן מלבלב לו פרח

צבע כותרתו כעין הקרח

וגוון לבו בצבע אש להבה-

פרח של נצח ושל אהבה.


מתוך כלאי לשמיים אשלח יד

משדות גן העדן, לך אביאו מיד

"פרח אהובתי", כך אקרא לו לפרח

כי בלבו להבה וכותרתו כעין הקרח.



XXXV


מי היא?

ידיה משי צחור

ועיניה יהלום שחור.

מה היא?

גופה נועד לאהבה

ונשמתה היא מחשבה.

למה היא?

לצחוק באושר לא מרוסן

ולאהבה בצל בוסתן.